יום רביעי, 26 במאי 2010

יהושע שלי- הלנו אתה אם לצרינו?


עידו גידלי, מחנך

זה לא פוסט מתחכם, או שנון, או מחדש. זו קריאה למחשבה משותפת שבאה מתוך מצוקה אישית שלי, מתוך תחושה אישית של חוסר אונים בזוויות הוראה המוכרות לרובנו, אם לא לכולנו.
היום ניסינו לגעת בכיתה במורכבות הוראת ספר יהושע. השיחה נסובה הלוך ושוב סביב צירים שונים-פוליטיקה, מוסר, העדרו, הצדקות לאומיות וקיומיות, שלילתן וכו' וכו'. אבל בין לבין, היה נדמה לי שמה שתומך את הדיון לכל אורכו הוא פחד טמיר וגלוי בו זמנית של רובנו מהסיטואציה המוכרת והחמוצה הזו, בה אנו עומדים בכיתה הרגועה (סליחה על האופטימיות הרגעית) כשלפתע מכה איזה נחשול מתלהם של גזענות מצד התלמידים- חזק, מהיר, בלתי מתפשר,ובעיקר, מייאש.

דיברנו היום בסדנת ההוראה על התפר הדקיק שבין מוסר למוסרנות, בין צדק לצדקנות. זו תחושה מוכרת בכיתה- פתאום נוצרת סיטואציה המזמנת "להרביץ בהם תורה"- אלימות, חוסר יושר, גסות, ובהקשרנו - גזענות. אך כל הזמן יש את החשש המנקר - מה אם אני נואם עכשיו כמו אחרון הטרחנים? מה אם המילים שלי נשמעות כמו הטפה מיסיונרית שרק מנכרת את התלמידים לסיטואציה? ומה, לעזעזל, אני אמור לעשות עם המצב הזה כדי שיצא מכאן משהו טוב, משהו עם ערך עומק כלשהו, שמזמין, ולו רק זאת, לעצור רגע ולחשוב?
וכאן בעצם הקריאה שלי אל כולכם- אותי המצב הזה מבלבל. חוסר תגובה - לא בא בחשבון. תגובה לא מדויקת - מתכון לאסון. אז מה כן הפתרון?
הייתי שמח לוּ כל מי שיש לו רעיון - אמצעי דידקטי, מתודה, הלך רוח, נקודות למחשבה מול התלמידים - היה משתף מנסיונו, מהשקפתו, מתחושתו.
אני מקווה שתענו לבקשתי ונצליח להתרומם ולוּ כנסיון אל מול האתגר הזה, ובפעם הבאה שהשמש תעמוד מלכת באמצע היום, היא תמצא אותנו תחתיה בהקשר מעט יותר שפוי, הוגים יומם ולילה..

תמונה: מיכלאנג'לו, בריאת השמש והירח, הקאפלה הסיסטינית

עוד על הנושא בבלוג:
הרב יובל שרלו, על הוראת נושא החרם
פרופ' מרדכי כוגן, עעל החרמת הכנענים

תגובה 1:

  1. שלום עידו,

    אכן עניין מסובך. יכול להיות שהדבר קשור מאוד לאופי הכיתה ולאופי המורה. מבין הסקלה של תגובה / לא תגובה יכול להיות שאפשר לפעמים להשתמש במה שמכונה 'עמימות מכוונת'. לא נאמרת תגובה ברורה אלא רמיזה מסוימת, משהו שלא לגמרי ברור לתלמידים - וגם לך.
    מה אתה חושב?

    השבמחק