יום רביעי, 12 במאי 2010

תמונת ראי

נדב ברמן, מחנך

בצפון-מזרח רמת הגולן נמצא העַסָנִיָה, תל עליו מוצבות טורבינות המייצרות חשמל על ידי שימוש ברוחות הרבות המנשבות במקום. ברגעים של בדיחות הדעת (או אולי דלילות חמצן?) חשבו מי מאיתנו שאולי הטורבינות הללו הן היוצרות את הרוח, כמו מאוורר גדול, ולא להיפך...

תמונת ראי (אוקטובר-אלול 2005)
מסדרונות שקופים, מוארים;
צינורות ארוכים, חִוורים.
פסים רכים של זוהר;
ומתוק האור לעיניים.
 הקיצור:
בורקות להן קרני השמש
אל תוך מקלחתי - - -
בוקר. לפתע
לתומי חשבתי
כי אפשר ובטעות גורסים אנו
כי בשמש מְקוֹרן,
ומשם מוטלות הן לכל עבר.
אולי יוצאות הן
מכל עצם ועצם בעולם
אשר מאיר הוא -
ויחד, יוצרות הן את השמש?
אולי רק חיבור האור שלהן
יכול ליצור כזו שמש גדולה,
מאירה, חמה?
ומדוע, בעצם, להניח
דוקא את ההיפך?
השנה חש אני שילדי כיתתי
מלמדים אותי שספק יוּמי זה
הוא ודאי נכון: מורה, לעיתים,
הוא אך השתקפות טוּב תלמידיו.
אשרַי.

א. מי מכָוון ומי נוסע
אחת השאלות הקשות לגבי העשייה החינוכית היא: מה בעצם קורה כאן? לכאורה, כיון וסדר הדברים היררכי ומוכתב הוא מלמעלה למטה: הפיקוח קיבל תורה מהמשרד (של החינוך) ומסרה למורים - והמורים לתלמידים. אולם הנסיון שלנו בשטח מלמד שזה לא בדיוק כך. ואין הכוונה רק לנסיונם של תלמידים להביע את עצמם ואת דעותיהם בשיעור ומחוצה לו מול ה'מערכת', אלא לעצם השאלה: מי המשפיע ומי המושפע? ואם להשתמש בלשונם של שוטי הנבואה: מיהו המכוון את התנועה ומיהו הנוסע?

ב. טלטלה
אחת התובנות המטלטלות של התודעה האנושית בעת החדשה היא חוסר היכולת לעגן את עצמה באופן מוחלט. בימי קדם, הרגישו בני אדם וניסו להראות שיש בעולם יציבות, רבות באמצעות אלוהים כמושג וכמשגיח אך גם באופנים נוספים.

אחד הקשיים של האדם המודרני-החדש הוא רצונו לבסס את האוטונומיה האנושית נוכח תגליות מדעיות שמקשות על יצירת 'נקודה ארכימדית' מוחלטת, נקודת משען כלשהי בעולם הפיזי שתוכל לבסס ולייצב את העולם המחשבתי, ההומניסטי. מאז ניוטון מקובלנו כי התנועה בעולם היא ליחסית, כלומר נמדדת תמיד ביחס לעצם אחר, אך אין להוכיחה באופן מוחלט, אונטולוגי. היקום הוא אינסופי, כך אנו מבינים היום. אין 'מקום' לאל אך אין גם יציבות מחשבתית לאדם, בעולם ללא עוגן פיסי או מטאפיסי ברור. רנה דקארט לימד אותנו את יסודות הספקנות אך החזיר בדלת האחורית את האל; דיוויד יוּם הוא שתקע את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של הודאות. לפי יום הסיבתיות היא קודם כל מנגנון פסיכולוגי שלנו כתודעה חושבת, אפילו סוג של הֵרגל, אך אין לו בהכרח עיגון בעולם ה'ריאלי'. אנו רואים שב' מגיע אחרי א', אך אין דרך להוכיח שב' מגיע בגלל א'. כלומר: אולי באמת הטורבינות בעסנייה מפיחות את הרוח ולא להיפך... ואולי דוקא לספקנות המדעית החמורה מבית מדרשו של יוּם יש פוטנציאל להעלאת כמה תובנות מרעננות על העולם בכלל והחינוך בפרט.

ג. הצורך באישור חיצוני
אחת החוויות הקשות שיש למורה היא הטלת ספק בערכו בגלל אינטראקציה שלילית עם תלמידים. אינטראקציות כאלו עלולות להיווצר באשר כל מורה עובד עם אנשים צעירים שהרגשותיהם, חינוכם מבית והתנהגותם לא תמיד הולמים את הדפוסים המקובלים עליו כמחנך וכאדם. כמובן שהחוויה ההפוכה היא אשר מחזיקה אותנו במקצוע... אולם התחושה שאנו נתונים ל'שיפוט' של מגוון של תלמידים בעלי אופי שונה וייחודי יוצרת אצל מורים רבים (כולנו?) את הצורך למצוא עוגן לזהותם ואישורם העצמי בקבוצות הטובות יותר שהם מלמדים.

אנו מנסים, איפוא, להגדיר את עצמנו דרך הקבוצות והכיתות בהן אנו דוקא 'מצליחים'. הן האישור שלנו לעצמיות החינוכית ה'מוצלחת' יותר שלנו. אולם למרות מאמצינו, אנו תלויים כל כך במצב רוחם של התלמידים, בקשיים שהם מביאים מהבית מחד ובחיוכים והנחמדוּת שלהם, מאידך.

בקטע שבמסגרת ניסיתי לתת ביטוי לתחושה זו, המגדירה קצת אחרת את הסיבה והמסובָב במערכת החינוך, ואולי בכלל. המחשבה שלנו שאנו בשליטה בכיתה ואנו האחראים העיקריים למתרחש בה, היא המולידה אצלנו את ההנאה מהעשייה ה'מוצלחת', והיא הרבה פעמים זו הגורמת לנו אושר ונחת. הנטייה הפסיכולוגית האינסטינקטיבית היא להאשים את התלמידים בכישלון שיעורים, אך גם זו אינה מחשבה שיכולה בדרך כלל להביא להבנה טובה של שיעורים שלא צלחו. ואז אנו שוב חוזרים לאחריות שלנו על הדברים, שהיא אמנם תנאי חשוב לכל התנהלות חינוכית.

ד. גאות ושפל
אם ננסה רגע לחשוב על חינוך בתור תולדה של גורמים רבים שהם חיצוניים לנו, כמו קרני השמש ההולכות אל השמש ויוצרות אותה, כמו הרוח המסובבת את הטורבינות בתל עסניה - אולי נצליח להכהות מעט גם תחושות של אכזבה משיעורים בהם התרחשו דברים שאינם לרוחנו, ואשר נתפסו על ידינו – לא תמיד בצדק - כתולדה בלעדית של מעשינו. אם לחזור לדיוויד יוּם, הרי שהסיבתיות הרגילה, לפיה שיעור טוב או גרוע הוא תולדה של מעשינו, יכולה להיות מוצבת בסוגריים לעיתים. ניכוס הצלחות בשיעור לתלמידינו עוזר לאזן רגעי שפל, שהם – מה לעשות? – נחלתו של כל העוסק במלאכה החינוכית. אם לגאוּת אבות רבים, יבֵש השפל קצת פחות.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה