שיחתי הראשונה עם מורי ורבי פרופ' משה גרינברג ז"ל התקיימה ביום שני כ"ה בטבת תשמ"ג, 10 בינואר 1983 . בערבו של אותו יום באתי להפגש עימו בביתו ברחוב בנימין מטודלה שבשכונת רחביה. כשנכנסתי לחדר העבודה שלו התרשמתי מאוד ממראה מדפי הספרים העמוסים שלצידם היו תלוית שתי תמונות דיוקן: הדיוקן האחד היה מוכר לי, זו היתה תמונתו של חוקר המקרא הדגול, יחזקאל קויפמן שפרופ' גרינברג תרגם תקציר של חיבורו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית". הדיוקן השני היה של מורו של פרופ' גרינברג, באוניברסיטת פנסילבניה, אפריים אביגדור ספייזר, חוקר מובהק של ספרות המזרח הקדום. בהמשך השנים הבנתי כי צמד דיוקנאות זה מסמל את השילוב המופלא שאפיין את עבודתו המדעית של פרופ' גרינברג: המיזוג של קפדנות פילולוגית, עיון השוואתי מושכל בתרבויות המזרח הקדום והעמקה בתכנים האמוניים והרעיוניים של המקרא.
באותה עת הייתי באופן רשמי תלמיד מחקר בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. אולם, כבר כמה חודשים קודם לכן, בראשית שנת תשמ"ג, התחלתי להתעניין בסוגיות של חקר התורה בכלל ומחקר הרובד הכוהני בפרט. הדחף לעיון זה בא מתוך עיסוק במעמדו של עבר הירדן בהלכה התלמודית. מצאתי בדברי חז"ל עמדות מנוגדות בשאלה זו וביקשתי לבדוק מהי תפיסתה של התורה. כבר בסקירה ראשונה בלט השוני המהותי שבין גישת ספר ויקרא לגישת ספר דברים. מתוך רצון להבין את פשר המגמות השונות בספרי התורה התחלתי לראשונה בחיי לקרוא ספרות מחקרית הנוגעת למקורות התורה. כך התוודעתי למושגים כמו: המקור הכוהני P וספר הקדושה H . מצוייד בכלי המחקר הפילולוגיים- ביקורתיים אותם רכשתי בשנות לימודי בחוג לתלמוד, יצאתי לבדוק את היחס שבין חוקי המועדים בויקרא כ"ג ובמדבר כח-כט. בימי חג החנוכה של שנת תשמ"ג, הגעתי להארה כי המוסכמה הרווחת בחקר המקרא בדבר קדימותו של רובד H ביחס למקור P בטעות יסודה וכי לאמיתו של דבר הרובד הכוהני הקדום הוא דווקא הרובד של P ("תורת הכהונה") וכי הרובד של H ("אסכולת הקדושה") מאוחר לו.
כיוון שכאמור הייתי חסר כל השכלה פורמלית בתחום חקר המקרא, רציתי לשמוע את תגובתם של מומחים במקצוע להשגותי על המוסכמות הרווחות במדע זה. הראשון שפניתי אליו היה פרופ' גרינברג שכבר הזדמן לי לשמוע כמה הרצאות שלו בארועים שונים, אך לא הכרתיו באופן אישי. הוא קבלני בחדר עבודתו במאור פנים והאזין בקשב רב לרעיונותי. כשסיימתי להרצות דברי בפניו אמר לי : "רעיונותיך פרועים אבל יש בהם עניין. אני מציע שתעלה את הדברים על הכתב וכשאעיין בהם אוכל להגיב באופן יסודי". קבלתי את הצעתו ובשבועות שלאחר מכן ישבתי וכתבתי מאמר על "השבת והמועדות בתורת כהונה ובחוקי אסכולת הקדושה", מאמר שהתפרסם אח"כ בשנתון למקרא (ז-ח, 1983-4 ) ובסופו של דבר הפך להיות לפרק הראשון של עבודת הדוקטור שכתבתי בהנחייתו של פרופ' גרינברג.
כעבור כמה שבועות מסרתי את המאמר לפרופ' גרינברג וציפיתי לשמוע את תגובתו. מייד לאחר הפסח הודיעני פרופ' גרינברג שסיים לקרוא את דברי וזימנני לבוא למחרת היום לביתו. היה זה יום אביב נעים ואני צעדתי מן הדירה בה התגוררתי אז בשכונת נחלאות לביתו של פרופ' גרינברג ברחביה. הייתי שרוי במתח רב שכן לא ידעתי האם התקבלו טעוני על דעתו. משהתיישבתי בחדרו פתח פרופ' גרינברג ואמר: "קראתי פעמיים את המאמר שכתבת, בפעם הראשונה חשבתי שדבריך מבריקים אבל בקריאה השנייה עלו בדעתי קושיות רבות שהביאוני לבסוף לדחות את טענותיך." לזמן מה נעתקו דברים מפי וישבתי משתומם. אבל כעבור דקה או שתיים, אזרתי עוז ואמרתי לו "אמנם קראת את המאמר פעמיים, אבל אני מציע שנשוב ונקרא אותו עכשיו יחדיו, אתה תציג בפני את השגותיך ואני אנסה להשיב עליהן". פרופ' גרינברג קיבל את הצעתי וכך ישבנו כשעתיים או שלוש אני קראתי לפניו סעיף אחר סעיף והוא הקשה את קושיותיו. בסופו של דבר הצלחתי לענות על כל השגותיו של פרופ' גרינברג באופן שהניח את דעתו. כבר בסיומה של אותה פגישה הסכים פרופ' גרינברג להדריך אותי בכתיבת עבודת הדוקטור שלי שנקראה "תפיסת האלוהות והפולחן בתורת כהונה ובאסכות הקדושה", אותה סיימתי לכתוב כחמש שנים לאחר מכן. לימים התפרסמה העבודה כספר בשם "מקדש הדממה".
ה"שידוך" בינינו לא היה קל ופשוט. הקושי העיקרי נבע מעמדתו הספקנית של פרופ' גרינברג לגבי המחקר הביקורתי של התורה. אמנם, חמש עשרה שנה קודם לכן פרסם פרופ' גרינברג את ספרו Understanding Exodus בו עסק בהפרדת המקורות ובמעשה העריכה של החלק הראשון של ספר שמות. אולם בזמן שבו הכרתי אותו החליף פרופ' גרינברג את נשוא מחקרו והיה נתון בכתיבת פירושו המופתי לספר יחזקאל שהתפרסם בסדרה של Anchor Bible
במהלך כתיבת הפרוש על ספר יחזקאל, היה פרופ' גרינברג צריך להתמודד עם השקפותיהם של חוקרים שהציעו להבחין בין מקורות שונים בספר זה. לעומתם, גרס פרופ' גרינברג כי ספר יחזקאל הוא בעיקרו חיבור אחיד המכיל את נבואותיו של אדם אחד, יחזקאל בן בוזי הכהן. מתוך הפולמוס שערך פרופ' גרינברג עם מבקרי ספר יחזקאל הוא נטה לגזור גזרה שווה ולהטיל ספק גם בתקפותה של "תורת התעודות" כלומר בתפיסה הגורסת כי התורה נוצרה מחיבורם של מקורות שונים. פעמים אחדות התבטא באוזני ואמר: "אינני בטוח כלל באמיתותה של הגישה המחקרית עליה מבוססת עבודת הדוקטור שלך. כל מה שאני יכול לומר הוא כי אתה פועל באופן יפה במסגרת חוקי המשחק המקובלים בתחום זה. אבל עמדתי כלפי ה'משחק' כולו ספקנית ביותר". אולם, ספקנות עקרונית זו לא השפיעה כמלוא הנימה על הרצינות והקפדנות שבה קרא את פרקי עבודתי. הביקורת שביקר את דברי הייתה תמיד עניינית ובונה והיא תרמה רבות לעבודתי.
השעות היפות ביותר שביליתי במחיצתו באותן שנים, היו השעות שבהן עסקנו בסוגיות הנוגעות בעולם האמונות והדעות של המקרא. כאן לא היו בינינו חילוקי דעות של ממש. שנינו הושפענו עמוקות ממשנתו של יחזקאל קויפמן, ואני חשתי כי פרופ' גרינברג מעביר לי פרקים מן המורשת הקויפמנית. באותן שעות יקרות אף חשף בפני פרופ' גרינברג טפח מאמונותיו האישיות ופעם אף הראה לי פרקי תפילה שחיבר בעצמו.
כמה משיחותינו באותן השנים נחקקו בזכרוני והן מלוות אותי לאורך השנים. כך למשל עלתה במוחי לאחרונה אגב עיוני במזמור ס"ח בתהילים, השיחה שקיימתי עם פרופ' גרינברג בשאלת דרך התפתחותן של תרבויות. האם רמת היצירה הדתית והתרבותית הולכת ועולה עם הזמן או שמא יכולה יצירתה של אומה להגיע לשיא הודה ותפארתה כבר בראשית צעדיה. פרופ' גרינברג סבר כי אכן קיימות נקודות שיא המופיעות כבר בשלבים מוקדמים בחייה של אומה: הוא ציין בהקשר זה את התיאולוגיה ותיאור הבריאה שהתחברו בעיר מוף –ממפיס שבמצרים, בשלב קדום ביחס בדברי ימיה של מצרים העתיקה. והנה בכתבים אלה ניכרת רמה של הפשטה שאינה מצויה בתיאורי בריאה מאוחרים יותר. דוגמה נוספת הביא פרופ' גרינברג משירתו של הומרוס שהיא למעשה יצירת הבכורים של התרבות היוונית העתיקה.
במשך השנים המשכתי להפגש עימו מפעם לפעם ולדון עימו בדברי תורה והגות. כפי שכבר סיפרתי בימי השבעה, בשיחותינו האחרונות התייחס פרופ' גרינברג פעמים אחדות לפירושו של רבי עובדיה מספורנו לכתוב הקשה בדברים כא:כב-כג: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על העץ, לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". מה משמעות המילים "כי קללת אלהים תלוי"? רבי עובדיה מספורנו כותב בפירושו את הדברים הבאים: "הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא 'אלהים', ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת 'צלם אלהים' (בראשית א:כז). ועל זה הדרך אמרה בעלת אוב לשאול "אלהים ראיתי עולים" (שמואל א כח:יג). ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית, אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף, אמר שהיא קללת אלהים, כי הלנת התליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא "אלהים".
דבריו של רבי עובדיה מספורנו על הנפש השכלית באדם שהיא "עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף" ו'העצם הנצחי הנקרא "אלהים"', יש בהם להמציא נחמה פורתא למי שעומד בשערי מוות. ואכן דברי תורתו של מורנו פרופ' משה גרינברג כדוגמת מחקרו על החוק הפלילי במקרא (התפרסם בתוך הקובץ "תורה נדרשת") ופירושו לספר יחזקאל הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של מחקר המקרא. גם בדורות הבאים תהיינה יצירות אלה שנבעו מנפשו השכלית, מוקד לעיון ומקור להשראה ללומדי המקרא. במובן זה בוודאי תתקיים בו נצחיות הנפש עליה מדבר ר"ע מספורנו בפירושו.
יהי זכרו ברוך.
הדברים נאמרו בערב זיכרון לפרופ‘ משה גרינברג באוניברסיטה העברית בירושלים, ט‘ תמוז תש“ע, 21.6.2010
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה