יום חמישי, 13 בינואר 2011

נדב, אביהוא ועוּזה

נדב ואביהוא מקריבים 'אש זרה'
בויקרא י, א-ב, מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, בהקריבם ’אש זרה‘ לפני ה‘ ביום חנוכת המשכן. בספר ויקרא אף מסופר, כי שני הבנים מתו ’בקרבתם לפני ה‘’ (טז, א). מות אדם צעיר ביום של שמחה בשל התקרבות בלתי ראויה אל הקודש נמצא גם בסיפור העלאת ארון ה‘ לירושלים בימי דוד (שמואל-ב ו,א ואילך), ונראה שבשל כך נבחר סיפור זה כהפטרה לפרשת שמיני (ויקרא ט,א-יא, מז).
מיד עם כיבוש עיר דוד (שמואל-ב ה,ו-י) מבקש המלך להעניק לירושלים מימד דתי המתקשר עם זיכרון העבר ולפיכך הוא מבקש להעלות אליה את ארון ה‘ מבית אבינדב אשר בגבעה, שם שהה הארון מאז ימי שמואל (שמואל-א ז,א). הארון נמצא בגבעה לאחר שנפל בשבי הפלישתים בימי עלי, ולאחר שהפלישתים השיבוהו כיוון שנוכחות הארון בעריהם גרמה להם לפגעים קשים עד מאוד (שמואל-א ה-ו). את בנו של אבינדב, אלעזר, קידשו לשמור את הארון (שם), וסביר לשער שמדובר במשפחה של כוהנים, וקצת ראיה לזה אפשר להביא מן השמות אבינדב ואלעזר, המזכירים את שמות שניים מבני אהרן, נדב ואלעזר. 

דוד אינו מבין, עם זאת, כי אי אפשר לו לעשות בארון כחפצו, כאילו השליטה בו מסורה לבשר ודם, ואין הוא מקדים שאלה בה‘ לעשיית המעשה. הוא אוסף עמו עם רב ומעלה את הארון על ’עגלה חדשה‘ (פסוק ג) כאשר שניים מבני אבינדב, עוזה ואחיו, נוהגים בעגלה. העלאת הארון מלווה בנגינת ’כינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים‘ (פסוק ה), אך פרץ השמחה המאפיין את החגיגה הלאומית נקטע קל מהרה: ’ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו, כי שמטו הבקר, ויחר אף ה‘ בעוזה ויכהו שם...‘ (פסוקים ו-ז). נראה כי ה‘ הוא שגרם לבקר לשמוט את הארון, וזאת כדי ללמד את דוד שכבוד הארון הוא כבוד ה‘ ואל לו לאדם להכריע בגורל הארון מבלי לזכות בברכתו. על חרון ה‘ מגיב דוד בחרון משלו: ’ויחר לדוד על אשר פרץ ה‘ פרץ בעוזה‘ (פסוק ח). לכעס הזה נלווה גם פחד: ’וירא דוד את ה‘ ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון ה‘’ (פסוק ט) והוא מטה את הארון אל ‘בית עובד אדום הגיתי‘ (פסוק י). האם משקפת החלטת דוד רצון לנקום כביכול באלוהיו? דוד מרחיק את הארון מקהל ישראל אל ביתו של עובד אלילים, איש פלישתי, תושב גת. 
הארון שוהה בבית עובד אדום במשך שלושה חדשים, אך הברכה שמברך ה‘ את בית עובד אדום (פסוק י) מעוררת ומעודדת את דוד לניסיון נוסף להעלות את הארון. הפעם עוברת החגיגה ללא כל פגע, אך דוד למד, עם זאת, את הלקח, וכאשר הוא מבקש להעביר את הארון מאוהל ארעי למיבנה של קבע, הוא פונה אל נתן הנביא ומבקש את רשות האלוהים לעושת כן (ז,ב ואילך). 
המגע עם הקודש, הוא אפוא מסוכן עד מאוד, גם אם כוונת האדם היא לטובה. נדב ואביהוא מכאן ועוזה מכאן הם דוגמאות למי שהתקרב ונפגע. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, שמיני, (תשס"א 2001)

תמונה: The Sin of Nadab and Abihu
The Sin of Nadab and Abihu, as in Leviticus 10, illustration from a Bible card published 1907 by the Providence Lithograph Company

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה