 |
| אהבה לוהטת |
החמישה עשר לחודש אב, יום המכונה בלשון העם בשם "טו באב", הוא יום שנחוג בו בתקופת הבית השני חג הקשור לטבע. שנת הצומח בארץ ישראל מחולקת לפי מסורת חקלאית עתיקה לשניים: המחצית הראשונה היא מט"ו בשבט - הוא "ראש השנה לאילנות" - ועד ט"ו באב, ובה הולכת ומתגברת עוצמת השמש. במחצית השנייה, מט"ו באב ועד ט"ו בשבט, הולך כוח השמש ונחלש. ביום המעבר, ט"ו באב, החלו בבציר הענבים וציינו אותו בימי קדם באופן מיוחד.
המשנה (מסכת תענית ד, ח) מספרת, כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום-הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים [=לבושות בגדים לבנים שלקחו בהשאלה מאנשים אחרים] שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות (=מחוללות, רוקדות) בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היופי' (משלי לא, ל)", וכל בחור רווק היה הולך לשם כדי למצוא לו אישה. ומוסיף התלמוד הבבלי (תענית לא ע"א) ומספר, כי "היפהפיות שבהן היו אומרות תנו עיניכם ליופי.... המיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה... הבינוניות והעניות והמכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם [=שאו אותנו לנשים] לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים [לאחר החתונה ואז נתייפה]".
לפי מסורות שונות המצויות בספרות חז"ל ובמפרשיה השונים חלו בט"ו באב כמה אירועים טובים, אשר מוסיפים לחגיגיותו:
- הסתיימו ארבעים שנות הנדודים במדבר, שבמהלכן מתו כל היוצאים ממצרים, בעקבות העונש שבו נענשו לאחר חטא המרגלים (במדבר יד, כו-לה);
- לשבט בנימין הותר להתחתן עם שאר השבטים, לאחר החרם שהוטל עליו בעקבות מעשה "פילגש בגבעה" (שופטים כא, טו-כד);
- לשבטי ישראל השונים הותר להתחתן אלה באלה, ולא חששו יותר להעברת נחלת משבט לשבט (במקרה שבת יורשת את נחלת אביה ומעבירה אותה עם נישואיה לבן שבט אחר);
- הוסרו המחיצות שהבדילו בין שטחי ממלכות יהודה וישראל. בין שתי ממלכות אלו פרצו לא פעם סכסוכים, ועל פי המסורת הושיב מלך ישראל הראשון, ירבעם בן נבט, משמרות שמנעו את אנשי ממלכתו מלעלות לרגל לירושלים, בירת ממלכת יהודה. בסוף ימי ממלכת ישראל ביטל המלך הושע בן אלה את המשמרות האלה;
- לאחר כשלון מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה, סירבו הרומאים לאפשר את קבורת ההרוגים הרבים מן העיר ביתר. איסור זה נמשך ימים אחדים (ולמעשה שישה ימים, שכן ביתר חרבה על פי המסורת ביום ט' באב) עד שהותר להביא את הנפטרים לקבר ישראל.
ט"ו באב נחשב אפוא מאז ימי קדם ליום של שמחה וששון, ועד היום יש מנהגי שמחה שונים הקשורים בו, כיום של פעילויות חברתיות הקשורות לנישואין ולאהבה, כגון חתונות, כינוסי זמרה ומחולות ועוד.
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואתחנן (תשס"א 2001)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה