יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

התפנית: אברם איש האמונה מחולל ציר העם והארץ

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת לך לך - בראשית יב-יז

ראינו שהאדם חי עד כה על פי תגובות ספונטניות, והתוצאות של התנהגותו טרגיות. פרשת לך לך מכניסה ממד חדש והוא הציות לסמכות עליונה, כלומר, ממד רוחני שמעבר לאדם. זהו למעשה עיקרון תפיסת הדת. הממד העל אישי, הטרנסנדנטלי, המצמצם את הממד האישי האגוצנטרי המעמיד את האדם במרכז. הנרטיב המקראי הוביל אותנו לכישלון הממד האישי של פיתוח האגו.

למעשה אנו פוגשים את אברם, מושא הקריאה של פרשת לך לך, בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח. אנו נתקלים בהערה מעניינת על משפחת תרח, אבי אברם. מסופר שתרח שם פעמיו ממקום מוצאו אור כשדים לכנען, אבל הוא נעצר בחרן (יא, כו-לב). רק אז, אחרי שהמשפחה נעצרה בחרן, באה הקריאה האלוהית לאברם ללכת אל מקום לא נודע עבורו, שיתברר בהמשך ככנען, והמסע הקטוע יושלם. הלקח מאלף: התכנית האנושית שהגה תרח, ללכת לכנען, איננה מוגשמת, מכיוון שההליכה לכנען צריכה להיות על פי תכנית אלוהים המוצעת לאברם. אני בוחר במכוון במילה 'מוצעת', כי הניסוח "לך לך" מזמין ולאו דווקא מצווה. גדולתו של אברם, שהליכתו על פי קריאת האלוהים עומדת בסתירה להיגיון ולחוקי הטבע. אברם כבר בן שבעים וחמש, ובגיל זה הוא נקרא לעקור ממקום מגוריו וללכת אל הלא נודע עבורו. ונאמר לו שיהיה אב לגוי גדול כאשר הוא חשוך ילדים. ואברם הולך. זוהי אמונה. ומאלף לתת את הדעת שהדת החדשה, היחסים הנבחרים בין האדם הנבחר לאלוהים, מבוססים גם על ארץ נבחרת. כבר עתה מובלים אנו לתפיסת הארץ הנבחרת. ואכן בארץ זאת בונה אברם מזבח לאלוהים (יב, ז). זהו הקשר האמיץ לארץ.
אבל מיד כניגוד, והלא אנו מבינים דבר לאור ניגודו, באה המציאות הקשה ומציגה גישה ריאלית החוזרת לשים את האדם במרכז ולא את הנעלה האמוני. רעב בארץ. מצב של הכחדה. ואברם יורד מצרימה (יב, י-כ).ׂאברם לא מתייעץ עם הקול הקורא ששלח אותו לארץ היעודה. אברם נתקל בקושי והוא פותר אותו כאדם הממוקד בעצמו. הוא יורד למקום שיש בו מזון. לשם כך, כדי לחיות במקום המאפשר לו לחיות פיזית אבל ללא המעמד הנעלה של האמונה, הוא אף משקר בהכריזו על אשתו כאחותו למען הציל את עצמו. האגואיזם שוב גרם להתנהגות פגומה. אמנם אברם הוחזר לכנען, אבל הקונטרסט הזה מלמד אותנו מהו איש אמונה המתעלה מעל המציאות באמונתו. בפעם הזאת נכשל אברם, אבל לא יותר.

יש כאן ממד נוסף, השופך אור על אברם והוא בעל לקח היסטורי. אברם גידל את בן אחיו לוט, שהלך עמו בכל נדודיו ואף לכנען. והנה, עת חזרו ממצרים והתיישבו בנגב באזור שאיננו משופע במים ושניהם היו כבדים בצאן, התברר שמקורות המים המצומצמים אינם מאפשרים להם להמשיך לחיות בצוותא ופרץ ריב. אברם מציע ללוט להיפרד והוא מאפשר לו לבחור ולהתנחל בארץ כרצונו. לוט נעתר. והנה, לכאורה עשה אברם מעשה שלא ייעשה. הלא הארץ הובטחה לו, האם רשאי הוא לחלקה על דעת עצמו? הפגע בזאת בהבטחה האלוהית? נימוקו של אברם הוא שלום מול ריב: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (יג, ח), והצעת החלוקה של הארץ מתקבלת בברכה, והראיה: אלוהים מחדש עמו את ההבטחה באשר לארץ ובאשר לצאצאיו (יג, יד-יח).  

 מתוך: י' גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה