דצ"ך, עד"ש, באח"ב (10-1)
1.
רואה אלילי יאורים
בשדה-צוען הפיחו חיים,
דם שותת מחוטמם
כסובאים יתנודדו על קיאם;
נאנקים, סמוקים, חמרמרו,
אחר שריד תפארת תרו;
מפלבלים לכל עבר בעינם,
דהומים, נטלטלה דעתם.
כי הוביש קנה, קמל סוף,
מקווה חכלילי, חשוך תקווה,
ייבבו תופשי-מכמורת
כי כלתה דגה;
פירמידות גונחות דם
האדימו מי ים
לשדה קטל דמתה
אדמת ארץ חם:
מגידו ואומדורמן,
קדש ואל עלמיין
גיסות אמון בכרכמיש,
בארץ כוש יוכה הדרוויש.
פעמים יתנשאו על גויים,
פעמים חילם יושפל,
יש ולכוכבי שמים ידמו
יש והיו לעפר.
ואני רואה אותם
שותים לעג כדם,
בחרבם ובקשתם
אובדים במצולות ים.
אדום הוא הפחד
מפני הבאות
עוד נכונו לך, ארץ,
ייסורים ותלאות.
2.
שומע מקווה מים מבעבע
ממנו קופצת צפרדע
ירקות-אזובית מנתרת,
מקרקרת, משברת, מפוררת;
וכי ישאלך בנך
מה ביום ההוא
שמעו אוזניך וראו עיניך
והגדת לו, כי...
...הן לא פסחו על תנורים
ולא חמלו על הבצקים
וכל איש ואישה בין מצעים
אירחו להן לחברה...
קרקס פרעושי-הפרעונים
ביום ההוא בלע צפרדעים;
נישקון בלהט חרטומים
מיאנו להיות נסיכים,
קול שריקה צורמנית
קורע את הליל,
קורקרו חומות תחפנחס
כזאת מי פילל?
קול טוחן וגורס
מהדהד והורס
הייתה און לעיר ההרס
חרס על גבי חרס.
והמון פליטי-קולות
נסים ממצרים לכל העברים
גועה פרעה בבכייה:
חוסה נא, אלוהי העברים.
ויהי ערב, אתא בוקר,
הוסרה צרימה ירוקה
נקטעו רעשים באבחה
באוזניים שלווה נסוכה.
3.
מעפרי ישראל בעפר
קללה רבצה על ראשם
והיה העפר לכינים
ראשיהם למעדן-מלכים.
זרי הוד, חצבתם תפארת,
היו לארוחת דמים,
אפרוריות חמימה נחתה
בפתאום על הראשים.
הכו במתולתלים ובמקורזלים
בחלקים ובמסלסלים
עשו שמות בקווצות
פרעו, מצצו, קרקפות.
גוהרת אם על ילדה
דורשת כינה גם בשלומה
בלילה, על יצועה,
תדבק גם באיש חיקה.
כינים והגה והי,
כי דבקתן לאהבה בי.
כינה בעין השערה
לחיים טובים התעוררה.
מדבירי כנים – קוטלי קנים
לא יפצפצון מסרקים צפופים
ורק בגושן מגרד-קרקפות
הושע יושיע כתרנגול כפרות.
מתעמרות על קודקודים
מרוות צמאונן בקדירות-מוחין
תער יועבר על תפארת
בראש כל גבר וגברת!
גז ערב ובא בוקר,
והנה ארץ משילה מראשה
אפרוריות מתחככת, מענה,
מגרונה מתמלטת אנקת רווחה.
4.
בעקשותם יתבוססו בני חם
יערבו לערוב כל העם
בבשר איש יכרסמו תולעים
עלימו ירצדו נברנים.
רמשים חורצים, שורטים
מכרסמים – בבשר החי חותכים
מזיקים – כותשים, נוגסים,
שרצים מתחככים אצים-רצים.
טפילים ממחשכים יוצאים
לאור, קודחים בעור;
תולעי מעיים -
באשה כנפיחה מצרים.
תולעי מעיים -
באשה כנפיחה מצרים.
ענני ברחשים
נכנסו לנחיריים,
מעופפים טורדניים
ממסכים עיניים.
ממסכים עיניים.
בני צוען פוהקים
בשפע יבלעו זבובים
נכנס יתוש לחוטמם
נקור ניקר במוחם.
נקור ניקר במוחם.
בעיר החרס ככל ברייה עד הייתי לנפלאות הבריאה
לא אחת טפיל
רב ניזקו מפיל.
רב ניזקו מפיל.
נדחסה האווירה, רשופי עיניים
יזעמו כעמלקים יושבי מצרים;
יזעמו כעמלקים יושבי מצרים;
חרחורי חרון בכל גרון,
יאורים של חימה ומדון.
יאורים של חימה ומדון.
זעומי עפעפיים, חורקי שיניים,
שואלים נפשם למות...
"קאט", מצווה הבמאי השמימי
בפתאום באה פדות.
שואלים נפשם למות...
"קאט", מצווה הבמאי השמימי
בפתאום באה פדות.
.5
בהמות גונחות דם
במצעד-כפרתן במוף
מיגדלים של פגרי חיות
בארץ רעמסס - זה הנוף.
בהמות גונחות דם
במצעד-כפרתן במוף
מיגדלים של פגרי חיות
בארץ רעמסס - זה הנוף.
כשפנים ומעוננים
חרטומים והוברי הברים
באוב מעלים פגרי בהמות
רוכבים על אנשים חיים...
חרטומים והוברי הברים
באוב מעלים פגרי בהמות
רוכבים על אנשים חיים...
ראשי סוסים צונפים
נושפים על נרות עד כבות,
פחד מקפיא קירות וכתלים
נושפים על נרות עד כבות,
פחד מקפיא קירות וכתלים
שלדים וחיים רוקדים על קברים.
הו, מה כבד חוליים,
מדווי סתרים בקרבם
יצטמרר, יתעכר גופם
אין מתום בבשרם.
כי מקרה האדם כמקרה הבהמה,
יאמרו חריפי-בינה.
קהלת רושם לקחם
עד המילה האחרונה
יאמרו חריפי-בינה.
קהלת רושם לקחם
עד המילה האחרונה
יום יבוא והדבר
לאירופה יכרה קבר
פגרים יוטלו בשדות
יעכירו מי עיינות;
קוראי הגדה יואשמו במגפה:
הרעילו בארותינו הורגי משיחנו.
הרעילו בארותינו הורגי משיחנו.
יושלכו כשיות לגוב אריות,
כבשים לאוכלה לזאבים.
שמועה רצחנית מלהטת בערים
על בימות עץ נעקדים יהודים
למאכולת אש היו האסורים,
שפוך חמתך על הגויים!
למאכולת אש היו האסורים,
שפוך חמתך על הגויים!
6.
נשתקצו בני פתרוס
הושחת צלם יושבי סין
שוכני נוא, הודם למשחית
כיעור עכור בני צוען.
חספוס, פריחה, מורסה,
מתנוולים עד אימה פנים
משילפוחים תופחים, מבעבעים
גועה בהמה בכאב, דואב הלב.
צרוב וחרוך עורם
נקלפה כסות מלך חם
היו למכווה מכאובים
סחופים ודוויים.
שומע בסוונה כוהנים נאנקים
פניהם מייסורים מעוותים
למדבר שלחום בני עמם
איום ונורא מראם!
בישימון ילל תנים
ואין ירדן למו
לטבול כנעמן בצרעתו,
איש איש בודד בצערו.
כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים
מראה חרטומי מצרים
בשכבם ובקומם לא מצאו
מנוח לכף רגלם.
צרה וצוקה - צרעת
אפשר לאבד את הדעת.
יום חושך ואפלה,
ממבול אש קשתה פגיעתה.
ויהי ערב ובבוקר
חלף מני ארץ נגע
הגלידו פצעי יאור
ישטוף במרוצתו בלא פגע.
7.
.תנין יאורים הפך לבו,
עמו של בן עמרם לשנוא;
השפיל בחירי אל
הסתולל בישראל.
עמו של בן עמרם לשנוא;
השפיל בחירי אל
הסתולל בישראל.
רם על כל גויים
לחגבים יידמו בעיניו לאומים
זאת הפעם לא ידע
מה יעוללו לו שחקים.
יצאה חמה מנרתיקה
קפחה במלוא עוזה
קפאו מים בפתאום בשמים
באבני ברד בערה להבה
קפחה במלוא עוזה
קפאו מים בפתאום בשמים
באבני ברד בערה להבה
גלידי קרח הלקו אדמה
ביד חזקה ובזרוע נטויה
כזאת מעולם לא הייתה
יאמרו זקני פתרוס בשוך סערה.
גשם שוטף ואבני אלגביש
הוסגר לברד בעירם
ומקניהם לרשפים
והספון בחדרו ראה חיים.
ומקניהם לרשפים
והספון בחדרו ראה חיים.
לשנאה וקנאה אין תכלה.
פרוץ בשנאה שלא יתבושש
יכלה באש, ואשר לרעהו
יכרה בור, ייספה בקור.
יכלה באש, ואשר לרעהו
יכרה בור, ייספה בקור.
כי אש וקרח
זה האדם
מימות רעמסס
ועד לכאן.
זה האדם
מימות רעמסס
ועד לכאן.
8.
במגופות קצף בארץ כוש
בוקעים מביצים זחלי-נשלים
לחש ילחש נסיך-עבדים
ויהיו לשרצים מכניפים.
פלא מעופף, נחיל תרוג-פסטורלי
יהרוס בוסתנים במקדשים גאים;
בהמות גועות, הבקר פועים,
כי כלה מרעה בארץ יאורים,
אז יכלו צלצלי-כנף
גפני אוסיריס בחרי אף.
קצתי בחיי, יאמר פרעה,
כי מר שיכר מלשתותו.
אבלה, נבלה, ארץ
מפני זה השרץ;
מכה מכלה עמל אדם
גרועה מיאור של דם.
בבית נפתוחים ופתרוסים
שבת משוש תופים
גלתה דיצה מקריית תוהו
הייתה צוען לתוהו ובוהו.
הוכרתו מנחה ונסך מדביר אמון
יילילו כוהנים מוכי יגון.
בפחי נפש בפחים יכו
ממשק גבים ממרחקים ילקו.
ויהי ערב ובא בוקר
המארה תיתם
בני רעמסס ופיתום
ילפתו בה את פיתם.
שיפודי חגבים צלויים
מאכל תאווה לאדם
יזללוהו ילדי אוסיריס
ובני נוא אמון - גם.
9
מי ידמה לי, מי ישווה לי,
בוקעת זמרת פרעה מארמונות
בנות מצרים הנאוות
יוצאות בתופים ובמחולות.
נוגש ארשתו מרהבה
התנפח כטווס, בזנבו התגאה
בן שחץ זחה בינתו
התהדר בנוצות לא-לו.
אלוהיך, בן עמרם, מוריד טל ומטר?
אליי כל אדם יפלל, יעתר!
כי נהר חיים יצרתי אני
ישימון השקיתי במאמרי.
בצוען מיששתי זחיחות מבחילה
לא יכול בעליה להניחה.
מלחכי פנכה כוהני און
מצרים וחילה יוליכו לאבדון.
מסומא נהוג עיוור נבצר
לתהום ינחנו, ייפול ביד צר.
תוחב חוטמו בעננים מבקש שבר
עמו יוליך אלי קבר.
גדשה הסאה, עטו שמיו עלטה
כוכבים אספו נוגהם
נדדה מחשבתו לבור תחתיות
ירדה לאפלת-מצולות.
נדדה מחשבתו לבור תחתיות
ירדה לאפלת-מצולות.
כי נסרחה עצת חכמיו
ובינת חרטומיו תסתתר
אפלה הלכה והתעבתה
השכל הישר מחתה.
יש וחושך מצרים ייגה
מטרויה ועד וייטנאם
לפעמים לא יפסח
מטרויה ועד וייטנאם
לפעמים לא יפסח
על עיר הנצח - גם.
10.
יאה אפלה למעשים אפלים
בחצי לילה מוקרבים בכורים
ילדי עבדים בדם משקופים ניצלים
בטרם ייפדו בחמישה שקלים.
בכורם חלף פשעם
פרי בטנם חטאת נפשם
כי גם בניהם, גם בנותיהם
יובערו באש מנחה לאלוהיהם
מוף לא תשאל
איה השה לעולה,
ידוע היטב תדע
כי לא נרצה עוונה.
הבן תבין תחפנחס
כי חרב מבקשת נפשה
תשימנה חלושה
תהיה מכתה אנושה.
רחם נפתח לראשונה
דור חדש נברא
מאמינים גומלים לאלים
בתופת יקריבו בכורים.
אל אפל, רע שבאדם
אין מנוס ממנו, כי שלמות
היא טוב ורע גם.
קדם חושך לאור, מלבן מהיר שחור.
לפעמים אין שה לעולה
ממלכת צללי צדק
כצידה האפל של הלבנה
לעולם לא יוחוור מלוא פשרה.
אדם ילוד-אישה
כציפור לחופש נולדה;
כנפיים לשכל, מעוף לדמיון,
לתכלת אין תכלה.
10.4.2014
C כל הזכויות שמורות למשה שניצר. מתפרסם כאן באדיבות המשורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה