יום שישי, 25 באפריל 2014

אחרי מות - קדושים

כשקוראים שתי פרשיות מחוברות, כפי שקורה בפרשיות ”אחרי מות“ ו“קדושים“, עומדים אנו בפני השאלה איזו משתי ההפטרות לקרוא? האשכנזים קוראים את הפטרת "אחרי מות" (עמוס טז, ז-טו) ואילו בני עדות המזרח קוראים את הפטרת "קדושים" (יחזקאל כ, ב-כ), ופוסקים אשכנזיים קדומים הסבירו כי יש להעדיף את דברי עמוס על דברי יחזקאל, שכן זה האחרון מדבר על תועבותיה של ירושלים, ואם אפשר להימנע מהזכרתן - מה טוב. עם זאת יש לציין שהחיבור האפשרי בין שתי פרשיות אלה גרם לכך שנבואת עמוס, שבה נעסוק להלן, שמשה או משמשת לפי מנהגים שונים הן כהפטרת "אחרי מות", הן כהפטרת "קדושים" והן כהפטרת השבת שבה מחברים את שתי הפרשיות. מדוע נבחרה הפטרה זו לשמש בפרשות אלה? האם היא נקשרה לכתחילה לאחת משתי הפרשיות ומשם הועברה לחברתה? נציע כאן כמה תשובות אפשריות לשאלות אלה. 
אפשר שההפטרה נבחרה משום האמור בתחילתה: "הלא כבני כושיים אתם לי..." (עמוס ט, ז). המדרש, כדרכו, הוציא פסוק קשה זה מהקשרו והכניס בו תוכן חדש: "כיוצא בו אתה אומר 'הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל',  וכי כושים היו? אלא מה כושי משונה [=שונה] בעורו, אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם" (ספרי בהעלותך צט). והנה, הן בפרשת "אחרי מות" והן בפרשת "קדושים" מופיעה פרשת איסורי עריות (פרקים יח וְכ), ובשני המקומות אף מודגשת הדרישה להתנהג באופן שונה מעמים אחרים: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו..." (יח, ג), "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (כ, כו). 
עם זאת אפשר שהקישור בין פרשות איסורי עריות להפטרה היתה בדרך אסוציאטיבית אחרת. בנבואתו של עמוס נמצא הבטחה לעתיד לבוא: "וגדרתי את פרציהן..." (ט, יא). בלשון חז"ל, אשר ראו באיסור עריות איסורים חמורים מאוד, אנו מוצאים שאדם שאינו זהיר בעניינים אלו מתואר כ"פרוץ בעריות", ואדם שנזהר בכך הריהו "גדור מן הערווה". אפשר שדימוי זה הוא שגרם לבחירת ההפטרה המבטיחה "וגדרתי את פרציהן", כך שהשומעים יבינו כאילו ה' מבטיח לתקן עוולות בנושא זה לעתיד לבוא. 
קשר אפשרי אחר נתן למצוא בין ההפטרה לבין פרשת "קדושים". יסודו של קשר זה במדרש על פסוק מפרשת "קדושים": "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג). מדרש זה מסיים במילים אלה: "וכשיעשו תשובה 'לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל' (ישעיה סה, כב). למה? שהן נוטעין ואינן נותשים, שנאמר 'ולא ינתשו עוד מעל אדמתם' (עמוס ט, טו)" (תנחומא, קדושים, יא). המדרש מדגיש את הבטחת ההנאה מן הארץ בזמן שישראל אינם חוטאים, והוא משתמש לשם כך בפסוק מספר עמוס ובפסוק מספר ישעיה, מתוך נבואה ששימשה כהפטרה במנהגי הקריאה הארצישראליים הקדומים בתורה. נראה, אם כן, שמאחורי בחירתן של שתי ההפטרות (זו הארצישראלית הקדומה וזו המשמשת בימינו) עומד אותו רעיון: הדגשת ההבטחה לפריון אדמתה של ארץ ישראל בעקבות שמירה על דבר ה'. רעיון זה מצוי אף בפרשת "קדושים" (יט, כה). אם כן אפשר שדברי עמוס שימשו לכתחילה כהפטרתה של פרשת "קדושים" דווקא, ומשם הועברו - בשל האפשרות ששתי הפרשיות תבואנה במחובר - אל פרשת "אחרי מות". 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי מות - קדושים (תשס"א 2001)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה