יום חמישי, 10 ביולי 2014

'אלהי הרוחת לכל בשר': בשבח הסובל כל אחד לפי דעתו

יצחק מאיר

וינייטה לפרשת פנחס התשע"ד
‏במדבר כז16 יִפְקֹ֣ד יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃

בשבח הסובל כל אחד לפי דעתו
עין אדם אינה יכולה להתרשם  מעוצמתה של הרוח אלא אם כן הוא מביט בצמרת עץ שהיא מטלטלת בזעמה, בכותרת ורד רוטטת למגעה בגן של ערב רוגע, בגלי הים שהיא מקציפה על דופן אוניה נשברת בסופה, בדיונת חול המשנה את פניה כאילו באורח מסתורי ובלתי מוסבר. בקור נושך, עין לא רואה את הרוח דוהרת מכפור קרחים, בחום הרובץ כבד כלבנים רותחות היא לא רואה אותה מתנהלת לאיטה ממדבריות מעולפות על עריית תנוריהם. נוכחותה נרשמת בקולמוסים שהיא מניעה. כוחה נחשב על פי פועלה. היא לבדה, כמו איננה. אין לה עדות לבד מעדות השפעתה.

 מימד המסתורין החווי הזה עשה אותה לנשמת מטאפורות הרבה. התיבות "נשמה" ו"נפש" הן תיבות הבאות מן הרוח שאדם נושם או נושף, והחיים על כן עצמם הם רוח. בחזון העצמות אומר יחזקאל, "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם".(יחזקאל ל"ז,ח'). הם מתים. קוהלת,( ג',כ"א) מתענג כביכול על ספקנותו ושואל ,"מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ". הגוף הוא חומר. החיים, הם רוח כי כמוה הם ניכרים מתוך מה שהחומר מעיד עליהם, ההליכה, הישיבה, החתירה, הנסיגה, היצר, שקיעתו.  האלוהים בורא כל הישויות, המונה אותן ומושל בהן, הוא  " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" (במדבר כ"ז,כ"א) אלוקי כל אדם ואדם. הצירוף רוּחֹת -בָּשָׂר הוא בעל תוכן מכריע. הבשר מעיד על הרוח. רוחות שאין עימהן בשר, הן רפאים, שדים. הפחדים מעידים עליהם, והפחדים מאיין, ועדותם מאיין, ורוחות בלי בשר ודם מאיין...?
 הביטוי  או הכינוי " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" ניצב בשער מעמד ירושת יהושוע את מנהיגותו של משה. מעמד זה נפתח במשאלה אצילה של משה. מינוי יורש היא יוזמה שלו. הכתרתו בימיו, לעיניו ולעיני כל העם, היא בחירה מודעת שלו. הפרישה שלו מן החיים אינה מודחקת, היא עובדה העומדת בפתח, היא מחייבת. הוא רואה במינוי יורש אתגר אחרון למימוש הנהגתו.  האצלת סמכות על היורש הנבחר בשם אלוהי הרוחות באמצעות כוהניו היא המיצוי האחרון של האחריות של מנהיג לצאן מרעיתו. " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ה' לֵאמֹר.  יִפְקֹד ה', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן-אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם.  וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה':  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה.  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה.  וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה.  (במדבר כ"ז, ט"ו-ט"ז).
כל הסגולות המנויות העושות את יהושוע למועמד הראוי לרשת את ההנהגה, הן סגולות מצויות. מנהיג יוצא לפני העם, ואינו משלח אותו ממעונותיו המוגנים לשדות הקרב. כך נדרש יהושוע, כך כתוב עליו על דוד (שמואל א' י"ח ,י,ג ),  "ויצא ויבא לפני העם", כך אימצו קציני ישראל החדשה את הקריאה "אחריי". מנהיג לא רק 'מוציא'  אלא הוא גם 'מביא'. אחריותו היא לקבוע בטרם יוֹצִיאֵם לקרב, איך יְבִיאֵם למחוז חפץ אחריו. אסטרטגיה מנהיגות מבוססת על ההכרה כי הכרעה צבאית אינה שלימה אלא אם כן יש מנוחה ונחלה אחריה. כל זה הוא מן המפורסמות אבל דרישה אחת היא יוצאת דופן מכל הבט. הסגולה המרכזית אשר עושה את יהושוע ליורש ראוי היא "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ".
 תכונה זאת אינה מבהירה את עצמה מתוך פשטו של הכתוב. אם כמוה כרוח ממש, היא כוח הניכר מן המעשה וערכו נמדד על פי תוכן הדברים שהוא מניע. לו זה הפירוש, משמעו  שה'  מבקש ממשה למנות יורש  שמעשיו יעידו עליו ולא הוא יעיד על מעשיו. זה לא ברור מאליו. יש חשש לעירפול הבהירות של האידיאל הזה. מי לידנו יתקע שאיש לא יטעה לפרש כי  "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" משמעו מנהיג קריזמטי, איש  שרוחו כשלעצמה עוצמתית  ויש בה כדי להכניע את הבריות ללכת אחריה בלי בחינת המעשה מתוכו הייתה צריכה להיות ניכרת. מקום מרווח מקצים דברי הימים למנהיגים קריזמטיים שנצקבלו כמבורכים והלכו את סמטאות ההיסטוריה כמקוללים. לכאורה החשש מפני הבנה מעוקלת מעין זו הוא חשש שווא. משה הלא קריזמטי בעליל, כבד הפה, החושש שמא אינו ראוי לקבל על עצמו שליחות, כלום יהיה המכתיר של "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" כשמשמע הביטוי הזה הוא מנהיג קריזמאטי? אין כל חשש באשר למה. ואף על פי כן, המדרש חושש שמא עשוי האידיאל של מנהיג "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" שמעשיו מעידים על רוחו כרצון ה' ומשה עבדו, להתממש לעתיד לבוא בבחירת מנהיג שעושה בקריזמה ככל העולה על רוחו, והוא הולך אצל פרשנות שונה  לחלוטין. "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ", אומר רש"י, " שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד"! ההמלצה, לדורות, היא בחירה במנהיג שיש בו תבונה להעמיד את הסובלנות, את כיבוד הדעות השונות גם אם אינן עולות בקנה אחד עם דעת רוב הציבור, אפילו עם דעתו שלו, כעיקרון שאינו מוסרי בלבד אלא גם שלטוני.
 אומה מעצם טיבעה אינה מונוליתית לא במעשיה ולא בדעותיה. מי שרוצה למשול באמצעות דיכוי רוחות הרחוקות מרוחו והעדפת בעלי רוחות הקרובות לו, לא רק שימשול רק בחלק מנתיניו, אלא שגם בחלק הנוטה להסכים עימו לא ישלוט. הרוב הוא נזיל. נדמה לו תמיד כי המיעוט מזנב בו. הוא שואל עצמו לעולם אם לא ראוי לו להיות נכון תמיד להיות חלק מרוב אחר. רוב הוא מכשיר להכרעה לא להסכמה. סוד יצירת הסכמה הוא במתן כבוד ללגיטימיות של המחלוקת. הגמרא בסוטה י"ג, ב', אומרת, " תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני". רזים, משמע סוד. אנשים שונים מתפלגים לאמונות שונות. כל אמונה חוששת פן תקפח אמונה אחרת את שוקיה. היא שומרת על טהרתה. שלימות משפחותיה. על מורשתה, לשונה, תרבותה. גיוונה הוא מאיץ מוכח למלחמות כיבוש או מלחמות מגן אין סופיות. ההיסטוריה עומדת לימין  המלחמה. דברי ימי האדם אינם דברי ימי שלום בין הבריות אלא רובם ככולם הם דברי ימי מאבקים עד זוב דם בין איש לרעהו. צריך חכם הרזים, אלוהים ששמו שלום, לשכנע את הבריות כי השונות יוצרת קואליציות קיומיות ולא מחנות יריבות. בן זומא מעיד על כך כשהוא אומר מחד "ברוך חכם הרזים" למראה המונים שעולים יחד במעלות ואינם  זורקים זה את זה לתהומות שמא יעלה מי מהם על חשבונו שלו גבוה יותר, ומאידך הוא מעיד כי השכל הישר  מצביע על העליונות של תפישת הזולת כשותף יוצר שבלעדיו אין לפרט המבדל את עצמו קיום.
 תפישה פרשנית זאת של המדרש חובקת גם את הפרשנות של הכינוי " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר". משה מצוטט כמי שאומר על פי אותה תפישה, "אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". ( מובא ברשי). ה' הוא חכם הרזים מפני שהוא יודע דעתו של כל אדם, ויודע את הסוד כי השונות היא גיוון מעשיר ולא גדר תיל מבדל. הנהגה שיודעת זאת גם היא, עובדת את ה'. הנהגה שרוכבת על גל הקריזמה הנבנית מהתססת השונות, כופרת.
ב15 לחדש דצמבר 1791  מאמץ הקונגרב של המדינה הפדראלית הצעירה, ארצות הברית את חוקתו ויחד עימה גם את התיקון הראשון לחוקה. התיקון הזה קובע סייג בלתי עביר לחירות החקיקה של נבחרי האומה בכל עתיד. ראוי לכתוב אותו כאן בלשונו, "Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the Government for a redress of grievances". בתרגום חופשי אומר התיקון הזה, " הקונגרס לא יחוקק שום חוק אשר יתן מעמד בכורה לדת מן הדתות, או חוק אשר יאסור את קיום מצוותיה של דת איזו שהיא, או חוק אשר יצמצם את חופש הדיבור או את חופש העיתונות או את זכותם של אנשים להתאסף בשלום כדי לתבוע מן הממשלה להיענות לתביעותיהם". התיקון הזה, שכמוהו קיים גם בחוקה שחוקקה המהפכה הצרפתית ולמעשה אומץ על ידי אומות העולם הדמוקרטיות כולן, לא רק מפריד את הדת מן המדינה כדי להגן עליה מפני כוחה, אלא מניח יסוד ליישום ארצי של חוכמת חכם הרזים שמשתית מדינה על כיבוד השונות ועל זכותו של כל אדם לחיות תחת הנהגה הסובלת " ...כל אחד ואחד לפי דעתו".

בשנת 2012 הוצבה אבן גרניט בכניסה לאולם העצמאות בפילדלפיה עליה נחקק סעיף  התיקון הראשון מילה במילה . התיקון הפך לליבה של חוקה של מדינה השואפת להעמיד את הסובלנות בראש ערכיה. ראוי היה אולי לעשות תיקון לאותה אבן ראשה ולרשום בה גם את פרשנות המדרש לבכורה של "איש אשר רוח בו" כבשורה המביאה לחיק תרבות האדם את יראת הכבוד  לרז הזה שאל הרוחות לכל בשר ראה אותו כסוד המקיים את האדם בשלום על הארץ. הציון המדוייק, בשפת המקור ובשפה המתורגמת של פסוק הדורש בכורה ל"לאיש אשר רוח בו" כמנהיג מוציא ומביא את תורת " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"  "הסובל כל אחד לפי דעתו" בחצרות כל אומה ואומה ובראש חצרות ישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה