יום חמישי, 31 ביולי 2014

לא להאמין בכוח החרב בלבד

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

לא להאמין בכוח החרב בלבד
פרשת דברים: דברים א 1- ג 22

אנו פותחים בקריאת ספר חדש הוא דברים. זה ספר יוצא דופן במסגרת ספרי התורה, כיון שהוא בנוי כנאום בגוף ראשון. ערב הכניסה לארץ משה סוקר את האירועים בני ארבעים השנה מנקודת ראותו הוא. זאת עושה משה ערב פטירתו, בשעה שהוא יודע שנגזר עליו למות בלי שיזכה להיכנס לארץ היעודה.
מעניין לראות במה בחר משה להתמקד על פי הפרשה. הרי הסיפור כולו נמסר לנו בפרטים בספרים הקודמים העוסקים בנדודי המדבר. על מה הושם הדגש? מה נבחר ומה הושמט?

ראשית, יש התייחסות לניצחון הצבאי על המלכים סיחון ועוג. זהו עניין בעל משמעות לא כציון היסטורי גרידא אלא להאדרת כוחו של אלוהים הלוחם את מלחמות העם, ונטיעת הביטחון בעם שגם במלחמות קשות האלוהים עמם. זוהי הוכחת קיום האלוהים דרך ההיסטוריה, אם נפנה לסוגיה המורכבת של הוכחת האלוהות. אפשר להוכיח דרך פעילותו בטבע, והמקרא עושה זאת, אבל כאן ההעדפה היא על העדות ההיסטורית, היא עדות הראייה, כמו במעמד הר סיני, שהיא עדות מוחשית חזקה.
הנקודה השנייה בה עוסק משה היא עניין השיפוט. ומשה מבהיר מדוע מינה שופטים: לרגל המשא הכבד שהוטל עליו, משה מציין את תכונות השופטים. וזה עניין חשוב: אין כאן ייחוס משפחות, זיקת דם, אלא סגולות אופי נעלות: "אנשים חכמים ונבונים ויד(ו)עים לשבטיכם" (א 13). חכמה ובינה אינן בדיוק מילים נרדפות, אבל ברור שיש ביניהן זיקה, כלומר חכמה מופשטת, הבנה מול חכמה מעשית, והשלוב הוא מופתי. אנשים ידועים הם עניין ראוי, כלומר, אנשים מעורים, מוכרים, שהוכיחו את עצמם בחברה. ומשה איננו מרפה מהמשפט: "ושפטתם צדק" (פס‘ 16), זהו העיקרון הצדק. שימו לב, הוא לא מונה את החוקים, אבל מדבר על העיקרון האוניברסאלי המורם: צדק. ניתן דעתנו גם להדגשה על הגר. הגר איננו אזרח מלא הוא נספח, אבל דינו והעקרונות השיפוטיים שווים: צדק. בחרתי להדגיש עוד עיקרון כאן: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא" (פס‘ 17). אל לחשוש מאדם. משפט נשגב הדורש יושר מחשבתי ואומץ חברתי ללא חת. 
ושימו לב, עם חתימת פרק א שוב עולה עניין המלחמה, אבל הפעם מלחמה ביוזמת העם, והיא המלחמה בהר שנועדה לקצר את מועד הכניסה המשתהה. והעם המרה את פי ה', נלחם והובס. לקח מר: יש לפעול לא בכוח החרב אלא להפעיל את החרב בהשראה האלוהית. זהו כלל גדול במחשבה המקראית: להילחם, בהחלט, אבל לא להאמין בכוח החרב בלבד.
שימו לב גם לסגנון: כאשר הדובר רוצה להמחיש את המפלה הוא משתמש במטפורה: "וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדב(ו)רים" (פס‘ 44). המטפורה בעלת עצמה, והשימוש במטפורה כאן מצביע על העניין הרטורי: לא רק המסמך אלא גם דרך ההגעה אל הקהל.
נקשיב לדובר.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה