יום ראשון, 14 בפברואר 2016

משיחת דוד למלך דרך עיניו של הסופר אמיר אור


אמיר אור ידוע בעיקר כמשורר וכמתרגם מוערך ועטור פרסים. הוא פירסם עד כה בעברית 11 ספרי שירה, רומן אחד וספר נוסף בז'אנר ייחודי - אפוס בדיוני בפרוזה שקולה. שיריו התפרסמו בלמעלה מארבעים שפות וזיכוהו בפרסים רבים, ביניהם בספר הכבוד של הפליאדות על תרומתו לשירת העולם ובפרס ראש הממשלה.  תרגם לעברית שירה משפות שונות. על תרגומיו מן השירה היוונית העתיקה זכה בפרס כבוד לתרגום מטעם שר התרבות. שירתו מרבה לעסוק בדתות ובמיתוסים, באהבה, במחאה ובתוכחה, בנושאים יהודיים כמו גם בתפיסות פגאניות. בחירתו לכתוב גם רומן מקראי-היסטורי, ׳הממלכה׳ (הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים, 2015), הצמיחה ענף נוסף ביצירתו, שמבחינת רגישויותיה מתכתבת עם כל אלה. 
׳הממלכה׳ הוא רומן המספר את קורותיו של דוד בן ישי, הגבר היצרי, המדינאי השאפתן, והמשורר אוהב הנשים.  
להלן קטע מתוך הספר המספר על משיחת דוד למלך. 

הזקן שמתקרב בשביל המוביל אל נחלת ישי נראה כמו משהו שהחתול לעס וירק. הוא לבוש ג'לביה מאובקת, שערותיו הלבנות פרועות, והעור שעוטף את פרצוף הגולגולת שלו נראה כמו קלף ישן ומלוכלך. שתי עיניו נראות פקוחות מדי, בוערות במין אינטנסיביות לא נעימה, ואולי, יש חשש, לא לגמרי שפויה. העגל החום, שהוא מושך אחריו בחבל, לא מפסיק לגעות, וחמישה מנכבדי בית לחם, שהולכים אחריו גם הם, מדברים בהתרגשות.
"לא!" צועק פתאום הזקן, "לא!"
"כן!" צועק הקול שבתוך ראשו, "כן!" 
והזקן מטלטל את ידו מעל ראשו שמאלה וימינה ומגרש את המחשבות כאילו היו זבובים, אך לשווא.
ישי, שיושב קרוב לבית, מבחין בו מרחוק. הוא יוצא לקראת הבאים בכל המהירות שרגליו מסוגלות לה, ואני – אחריו. ישי כבר בסוף שנות החמישים שלו, אבל בכושר לא רע לגילו. השיטוטים על גבעות בית לחם יפים לבריאות, ובהזדמנות כזו של פעם בחיים, כשגדולי הארץ פוקדים את נחלתו העלובה – בין אם במתכוון ובין אם בטעות – רגליו קלות כאילו חזרו לנעוריהן. 
רגע לפני שהזקן עובר את השער מגיע אליו ישי, בדיוק בזמן להוביל אותו בכבוד פנימה כמצוות הכנסת אורחים. שלושת בניו הצעירים, נתנאל, רַדַאי ואוֹצֶם, מגיעים בעקבותיו, פורשים לאורחים מחצלות בצל התאנה הזקנה שבחצר, ומביאים להם מים בשתי ג'ארות גדולות. 
רחוק יותר, על הגבעה הסמוכה, שאר הבנים קולטים את המתרחש, אבל לא זזים – הם בדיוק סיימו לאכול, ורובצים להם על העשב בשלוות עיכול עצלה. מן הגבעה הם יכולים לראות את אביהם מדבר עם הזקן, אבל לא יכולים לשמוע. 
אבינדב משחרר גיהוק קולני וארוך, ומעביר את נאד המים הלאה לדויד. הכבשים, שכמו הרגישו בהתרחשות, מצטופפות סביבם ופועות בלי הפסקה כאילו התקרב לשם זאב. 
אבינדב יורק הצידה נגד עין הרע. 
"תגיד לי, אֵלי, אתה יודע מי זה הזקן הזה?" 
"אם אני לא טועה, זה שמואל הרואה בכבודו ובעצמו", אומר אליאב.
"אה, השופט מהרמה", אומר אבינדב בטון ידעני.
"שופט בדימוס", מתקן אליאב, "אבל עדיין נביא במשרה מלאה". 
"נביא? יעני עוד אחד שמוכר קסמים מדלת לדלת?" שואל אבא שלי, שִמעא, שמעולם לא הצטיין בלשון עדינה. "ומה הנודניק הזה מחפש פה?"
"אחי", אומר לו דויד, "אף אחד, אפילו מבית לחם, לא היה מזיז את התחת שלו רק בשביל למכור משהו בחוֹר הזה, ובטח לא שמואל. אל תראה אותו ככה, מוזנח. הזקן הזה הוא כלי כבד. תסתכל טוב - הוא בא מן העיר עם כל החשובים".
"בסדר, בסדר, נראה לכם שאני לא יודע?" נעלב שִמעא. 
"אומרים שלפני שהוא המליך את שאול, הוא עצמו היה המנהיג הבלתי מוכתר של השבטים", מוסיף אליאב. "אבל למה הוא בא עד הנה במקום לזמן אליו את אבא לשער העיר?" 
ישי מנופף להם מרחוק לבוא. 
אליאב קם ומתמתח – הינה הלכה לה מנוחת הצהריים. 
"דוידי, אתה נשאר פה לשמור על הכבשים", הוא פוקד. 
הם יורדים מהגבעה וחוצים במהירות את השדה. כשהם מגיעים, הנכבדים שכבר סיימו את השלומות והברכות לועסים שקדים ותאנים, ושקועים בשיחה ערנית.  
"אוקיי, אז אולי הוא קצת שרוט, המלך הזה, אבל יש לו את זה, אחי", אומר יחִיהוּ.
"ועוד איך שרוט", מתעורר אחיעזר, "והרבה קש עוד נאכל ממנו... מה אנחנו צריכים בכלל את הבנימיני הזה שיגיד לנו מה לעשות?" 
"אני מה אכפת לי?" עונה יחִיהוּ. "העיקר שאין פלשתים בסביבה. ובוא נראה – אוכל יש? יין יש? פילגשים כּוּסיות יש? – יש! אז מה חסר לנו? אחח, החיים טובים, אחי!" 
הזקן מהדק בכפו אגוז אל אגוז ומפצח. אוזניו חירשות לשיחה, ועיניו נעוצות בחלל כאילו הוא רואה שם משהו שאינו נראה לאיש מלבדו. אחרי כחצי שעה של דיבורי לא כלום, כשכולם כבר מפטפטים בנינוחות של קירבה, הוא מסמן לישי בתנודת ראש, וישי מהנהן ונובח אל הבנים כמה פקודות קצרות. שִמעא ואבינדב מובילים את העגל ששמואל הביא אל האבן השטוחה שמול התאנה, ושם, בתנועה מתואמת, מפילים אותו ארצה על צידו. הם קושרים את רגליו, ואליאב מפשיל את ראשו בכוח לאחור. העגל המבוהל גועה וגועה, והנכבדים משתתקים כמו קהל דרוך של תיאטרון כשההצגה עומדת להתחיל. הזקן קם וניגש אליהם. 
"אלים אדירים", קורא שמואל, "בזבח הזה אני משביע אתכם – הראו לי את הנבחר!" הוא בוחן את העגל ארוכות, מחליק בידו השמאלית על הצוואר החום, ואז, כמו בהמשך אותה תנועה עצמה, הוא מוציא  בידו השנייה סכין עקומה מתוך חגורתו, מניף אותה גבוה, ובתנועת בזק מעביר אותה מצד לצד על העור הרועד. העגל מפרכס בכוח, ופרץ אדיר של דם ניתז על אבן השחיטה. 
"זבח, זבח!" צורח שמואל. "זבח ליאהוּ ולאשֵרה!" 
שום דבר אינו קורה פה כסדרו. הזבח היה צריך להיערך בסיומו של הטקס, אבל לאלים יש סדר משלהם, ושמואל מציית. דמו של העגל נראה אדום להפליא באור הערביים הרך, אדום עמוק, קטיפתי. הדם מתפשט סביב האבן ונספג לאיטו באדמה הצמאה. הנערים, בלי למהר, מביאים גזרי עצים וזרדים לצלות את הבשר על האש. 
במבט לאחור נראה שיאהוּ ואשֵרה קיבלו את השחיטה הזו ברצון, אבל האמת היא שזבח חשוב כזה היה אמור להתנהל באופן ממלכתי יותר. שמואל לא שוטט בדרכים לביקורי נימוסין. הוא היה בשליחות. שאול, מלך ישראל, לא ציית לפקודות האלים, ושמואל עמד למשוח במקומו מלך אחר. הטקס הזה היה אמור להיות הצהרה פומבית וחד משמעית -קריאת תיגר אלוהית על השלטון האזרחי הסורר. 
עכשיו הוא כאן, אצל ישי בכפר, ורק העגל הזה מוטל על אבן השחיטה. כן, זה היה צריך להיות טקס פומבי בבמה של בית לחם, שעליה רגילים האלים לקבל את זבחיהם, אלא ששמואל כבר לא בשיא כוחו כמו שהיה אז, בגִלגל. כשהאלים לא אוחזים בו הוא עייף. והוא מפחד. ויותר משהוא מפחד משאול, הוא מפחד ממה שיקרה אחרי שאול. נכון, הוא מהרהר, שאול לא תמיד ציית. שאול פישל. אבל הוא גדל בישראל של שמואל, וידע מי הבוס - לא כמו הצעירים האלה, שלא ברור לְמה אפשר לצפות מהם בכלל. 
הוא החליט אפוא על טקס מצומצם, אפשר לומר משפחתי, אם כי אפילו בטקס הצנוע הזה אצל ישי הוא יודע היטב איזה סיכון הוא לוקח, אבל אין מה לעשות. ככה זה כשאתה נביא, הוא נאנח במחשבתו, אין לך ברירה. אתה לא מתווכח עם האלים, ובמיוחד לא עם יאהוּ הזועף, הפר הגדול, שלעולם לא שוכח ולא סולח, וגם לא עם אשתו, אשֵרה, אֵם האלים, גברת הזמן, שהיא לא פחות נקמנית ממנו, ויש טוענים שעוד יותר. ככה זה: האלים מצווים, ואתה עושה. 
שמואל לא רק האמין באלים - הוא הכיר אותם מבשרו. בשבילו הם היו כוחות מוחשיים, נוכחים תמיד. הם דיברו אליו, הם הדריכו אותו – והם נתנו לו הוראות. עוד בילדותו בשילה למד להבחין ביניהם, ולמרות שאז דיבר איתו בעיקר יאהוּ, האל הנורא של הדרום, הוא למד מהר מאוד שמוטב לציית גם לשאר – לאשרה האפלה שהגורל בידיה, לבעל הזוהֵר נותן היבולים והניצחונות, ולצמד אחיותיו-אהובותיו: ענת הלביאה קוטלת הגיבורים, ועשתורת ההפכפכה שבידה קנקן התשוקות. הוא ציית לאל רֶשף, שחיציו חיצי אש, ציית לנְבוֹ נותן החוכמה, ציית לשַחר ולשָלֵם, התאומים היפים, ובעצם לכל האלים כולם – כי מה דעתו של בן תמותה עלוב כנגד דעתם, ומה כוחו כנגד כוחם?
"זהו הבכור", אומר ישי לשמואל, ומסמן בידו לאליאב לגשת.  
אליאב הוא גבר רחב כתפיים, כמעט מטר ושמונים, כוחו ניכר בכל תנועות גופו, ועיניו ממוקדות וחזקות. הוא ניגש אל הזקן בצעד בוטח, והזקן מהנהן לעצמו בהתפעלות. 
"לא!" קורא קול בתוך ראשו של שמואל, "לא!" 
הוא מרעיף על אליאב עוד מבט מתפעל, אבל משהו מבפנים מטלטל אותו פתאום בכוח, מטלטל ומפיל אותו ארצה כמו בהתקף אפילפסיה. למוד ניסיון, שמואל מניח לגופו לצנוח. דקה או שתיים הוא מפרכס על הארץ, וכולם, מן הנערים ועד נכבדי העיר, מתווים בידם הימנית אצבע משולשת – סימן המגן של אשֵרה – ומפנים את עיניהם ממנו והלאה. כי כידוע, מי שמביט באחוזי האלים כאילו הביט באלים עצמם, ומי שמביט באלים משול למת.
שמואל משמיע גניחה שיש בה יותר רטינה מאשר סבל. הוא קם. כבר שנים שהוא מציית לקולות האלה בראשו – מציית בעל כורחו, מעבר לטוב ולרוע, מעבר להבנה. 
הוא פורשׂ את כפותיו השמימה בתנועת השלמה, ומניד בראשו לשלילה. 
ישי מרכין את ראשו בהבנה כאובה, תופס בידו של אבינדב ודוחף אותו קלות לעבר הזקן. אבל ראשו של שמואל ממשיך להיטלטל במרץ מצד לצד כאילו העוויתות שאחזו בו לפני רגע עברו מגופו אל צווארו. ישי מושך בכתפיו ומושך אליו בחזרה את אבינדב. עכשיו הוא מקרב לעברו את אבא שלי, שִמעא, אבל הזקן לא אומר דבר, ורק מעווה את שפתיו בהבעה של מישהו שטעם ביצה מקולקלת. הוא מתקרב אל שלושת הצעירים, נתנאל, רדַאי ואוצֶם, סוקר אותם במבט מהיר, ופונה שוב אל ישי. "יש לך עוד?" הוא מקרקר, "יש לך עוד?"
הבנים אמנם לא ממש מבינים במה מדובר, אבל מבינים מספיק בשביל להרגיש מבוישים ודחויים, ורק המטלות שמחלק להם ישי עוזרות להם לשכוח את העניין. שִמעא נשלח בחזרה לשדה להביא את דויד, אבינדב מסדר מדורה מהעצים שרדאי ונתנאל מביאים, ואליאב עובד בסכינו בחריצות, ומפריד את העגל מעורו. הזבובים, שחלקם בזבח לא נגרע, מזמזמים מעל  שלולית הדם.
שִמעא משקיע לא מעט חיפושים וצעקות כדי למצוא את אחיו. הוא קורא לו וקורא, עד שלבסוף הוא מתעייף ומשתתק. רק אז, כשהשקט שב ומשתרר על הגבעות, הוא שומע מאחורי הכבשים הרועות בשלווה את האנחות והאנקות שעולות מבין שיחי הלוטם. הוא ממהר בעקבות הקולות, ומוצא בין השיחים את אחיו, שמתגלגל שם ערום עם שתי האחיות החביבות עליו, עֶגְלה ואביטל. שִמעא מכסה בידו על עיניו, אבל משאיר לעצמו רווח קטן להציץ בעדו בערימת האיברים החשופים, שרעמת שיער בגון הנחושת, רעמתו של דויד, מיטלטלת מעליה בעוז. 
"אין לכם בושה, אתם!" צורח שִמעא. "דוידי, תתלבש מיד! הנביא ואבא מחכים לך!"
דויד קם בלי חשק ומתלבש. באביב, בחורשה שליד המעין, אביטל הייתה הראשונה שלו. הם התנשקו בלהט מתחת לשיחים הרוכנים אל המים, וידיהם הנרגשות חיפשו זה את גופו של זה. היא נשכבה על גבה, וידה נחה על גברותו העולה, מדריכה אותו אליה. הוא רעד מתשוקה. לא עברו עשר דקות ומבין העצים הופיעה והצטרפה אליהם עֶגְלה, אחותה של אביטל. הן תמיד עשו כל דבר יחד, כמו עכשיו.  
עד ששִמעא חוזר עם דויד מגיעים אל התאנה גם כמה כלבים, ארבעת נערי החווה ושניים משכניו של ישי, שכאילו הריחו כולם את ריח הברבקיו העתיד להיצלות פה. 
"לא רק זבובים נאספים אל הדם", רוטן אליאב.
שלוש נשים לא מוכּרות, גבוהות ומצועפות, צצות משום מקום ונעמדות גם הן בצל התאנה, מאחורי הנערים. וכששמואל שוחט את העגל, כמו על פי סימן מוסכם מראש הן אוחזות זו בידה של זו ופוצחות במין זמר חדגוני. כמעט בלחישה הן שרות, וקולן חרוך וחרישי כצליל האש בענפים.

ישוּב הדם למקורו,
אל טבור המבּוּע ישוב!
ישוב הדם למקורו,
אל חיק התמיד ישוב...

דויד מגיע בצעד קל אל אביו ושמואל, והזקן מתחיל שוב לרעוד בכל גופו כאילו עמד לחטוף עוד התקף. פיו מקציף אבל הוא לא נופל הפעם. רועד ומיטלטל, הוא תופס פתאום בכוח בזרועו של דויד, והרעד נפסק.
"זה הוא", שומע שמואל את הקול מירכתי ראשו, "מְשח אותו".
שמואל ממהר ומוציא מתרמילו את הבקבוק עם שמן המשחה, ויוצק את תוכנו לתוך קרן של פרה.
"דויד בן ישי - לא אני, אלא האלים עצמם מושחים אותך היום למלך!" חורק קולו כשהוא שופך את השמן על רעמתו האדמדמה של דויד, ואת הנותר - לארבע רוחות השמים. "בשם יאהו!" הוא מזליף בידו דרומה, "בשם אשרה!" הוא מזליף מערבה, "בשם בעל וענת!" הוא ממשיך צפונה, "בשם כל האלים!" הוא חותם בהזלפה מזרחה.
כשהוא מרפה סוף סוף מדויד עדיין מבעבע קצף על שפתיו, אבל רואים שהוקל לו. הוא תוקע בדויד מבט ערמומי, מפוכח לגמרי. 
לרגע אפשר לחתוך בסכין את האוויר - מה בדיוק קרה פה? מרד? נבואה? ואולי שניהם גם יחד? 
שלוש הנשים הזרות ניגשות אל דויד, ושמואל נרתע לאחוריו ותופס בכתפו של ישי. "שלוש המכשפות הגדולות של כנען!" הוא לוחש, "כולן פה - ארְצי בת יַעַבדֵר מבוצרה, פִּדְרי בת אור מעין דור, וטלי בת רַב מדמשק". 
דויד, שקיבל בחיוך נבוך את טקס המשיחה הפתאומי, מרצין בבת אחת למראה הנשים. ארצי ניגשת אליו ראשונה ונותנת לו חלוק נחל שחור משחור, קטן למראה, אבל כבד מעופרת. טלי, אחריה, מושיטה לו ענף עץ אֵלה מעוטר בדוגמה ספיראלית של קיווקווים צבעוניים. והאחרונה, פִּדרי, שמה בכפו פסלון נחושת של נחש מתפתל.
ישי נרעד. כל זה נראה לו כמין דז'ה-וו בלתי אפשרי.
אילו שאול היה יודע שהמכשפות פה, הוא היה שולח חיילים לחסל אותן, חושב שמואל, ואז קולט פתאום שככל שהדברים אמורים בשאוּל, הוא והמכשפות באותו צד עכשיו. לא, הוא לא היה רוצה לפגוש את שאול כעת, אחרי שמשח מישהו אחר במקומו.
"גבירותיי", חורק שמואל, "מה אתן עושות פה, אם אפשר לדעת?"
טלי לוקחת כוס ויוצקת לתוכה מעט נוזל ירקרק מתוך בקבוקון שהיא מוציאה מבין שמלותיה.
"אתה האחרון שיכול להאשים את המלך", עונה לו פדרי לא על דבריו אלא על מחשבותיו. "אבל עוד ניפגש אצלי שלושתנו – אתה ושאול ואני – ותוכל להגיד לו כל מה שתרצה".
"וכמובן, אנחנו עושות פה בדיוק מה שאתה עושה, נביא", משלימה ארצי, "אבל לא כמוך – לא כמו בובה של האלים". 
שמואל, אוחז במקלו, מנסה לגשת אל דויד שבוחן את מתנותיהן, אבל ארצי חוסמת את דרכו. "שב, זקן," היא פוקדת. "אתה את שלך עשית".
"שְתה", מושיטה טלי את הכוס לדויד, ודויד שותה.
טעם מתוק חריף ממלא את פיו, ראשו מסתחרר ושוב מצטלל. 
בתוכו הוא רואה אישה עם עיני שקד חומות ושיער שחור ארוך פוסעת לקראתו, מחככת את ירכיה זו בזו. היא מתקרבת מכל הכיוונים בבת אחת, ואוחזת בידה את הענף שקיבל מהמכשפות, ענף עץ האֵלה עם הקִווקוּוים הצבעוניים. רוח גדולה באה ונושבת בשערה, שהולך ומלבין ברוח. לאט היא מסובבת את הענף בתוך כף ידה, עד שעשן מתחיל לעלות ממנו. 
מה את עושה? מי את? רוצה דויד לשאול אותה.
"ליער שבילים משלו", היא עונה לו במחשבתה. 
האישה מתחילה להתנודד ולזמזם מין זמזום עמוק, עולה ויורד, ועם כל תנודה קווי המתאר שלה נפרמים ומתפזרים כאילו הייתה עשויה ענן. "הם עוד יופתעו מהמלך. כשהוא אסיר תודה הוא ממש לא צפוי", היא מספיקה לומר בעודה הולכת ונמוגה. 
תמונות חדשות מופיעות לנגד עיניו של דויד ומתפוגגות גם הן בתורן, עד שלבסוף שבה אליו תמונת התאנה עם שמואל וישי מתחתיה. הוא מותח לאיטו את גוו ואת ידיו כאילו לא היו שם קודם. מה זה היה? טלי כבר איננה, והעולם כאילו קפא סביבו. 
שלוש הנשים המוזרות המתרחקות מן החווה משחררות את הקוּלוּלו שלהן לתוך תיבת התהודה של הגבעות. איש מהנוכחים, חוץ משמואל ודויד, לא יזכור אותן. כולם חוזרים פתאום לתנועה, מדברים בבת אחת, שותים, צוחקים. הנכבדים מבית לחם מחליטים להתייחס לביקור פה כאל עוד גחמה לא מובנת של הנביא, וחוזרים לפטפטת הרגילה. שמואל מתכנס לתוך מעילו. רדאי ואוצֶם מחלקים את נתחי העגל הצלויים. 

* מתפרסם כאן באדיבות הסופר והוצאת הספרים. 







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה