יום שבת, 7 במאי 2016

והמלך לא ידעה: טעימה מהרומן של חוה עציוני-הלוי

פרופ׳ חוה עציוני-הלוי, והמלך לא ידעה, הוצאת אריה ניר, רמות השבים 2014

הוצאת אריה ניר
פתח דבר
בעיצומו של הסתיו, בעת בציר הענבים בכרמים, ירד החורף על חייה. בעוד ציפורי השיר משמיעות את מנגינותיהן, נדם השיר בלבה. בבוקר הייתה בטוחה שחייה יתנהלו על מי מנוחות. בערב ידעה שיעברו עליה טלטלות קשות שסופן מי ישורנו.
המפולת לא התרחשה באשמתה, בזאת הייתה בטוחה. שניהם גם יחד לא היו מושלמים בכול. הוא היה שחום עור ושחור עיניים ובעיניה היה יפה מראה, אך אם קרה דבר-מה שלא נשא חן בעיניו היה ממהר לכעוס. ועל פי תוכחות אמה יולדתה, ידעה כי היא עצמה אינה נוהגת תמיד בענווה הראויה, ולעתים היא אף מפגינה עזות מצח שאינה יאה לנערה צעירה. אבל מגרעותיהם לא מנעו מהם לאהוב זה את זה ולתכנן את חייהם ביחד.

לא עלה בדעתה שהוא ינטוש אותה לפתע רק כדי לצבור כסף, והיא תישאר עזובה וגלמודה. ואולי גמר אומר לאחוז ביד המושטת לו ולנסוע לירושלים מפני שהחיים בעיר הגדולה והשוקקת קוסמים לו יותר מהחיים המנומנמים בכפר שונם, שבו כל הימים דומים זה לזה כמו חלוקי נחל.
לאחר מכן לא זכרה אם הזילה דמעות או לא, ורק זכרה כמה אומללה הייתה לנוכח נטישתו הצפויה. היא, שהכול כינו אותה "היפה בבנות", הרגישה כמכוערת שביניהן. בזאת שהסכים לחבור לצבא המלך החונה בירושלים הפגין לעיני כול שמוכן הוא להשליך אותה מאחורי גוו ככלי אין חפץ בו, כדי שייטב לו.
הן גם לה הוצע לנסוע לעיר המלוכה ולהיות מוקפת במותרות ובכל טוב. היא סירבה להיפרד מעליו ומאמה וממשפחתה, ולהמיר את כל אלה בעתיד הלוטה בערפל. ולעומתה היה הוא מוכן להינתק ממנה בלא ייסורי מצפון.
אבל אותו זקן קירח, השליח מטעם המלך, היה עיקש, והוסיף לשבת בביתה ולדבר על לבה הדואב. והבזיק בה הרעיון שאולי יהיה הוא מקור הישועה, זה שיקומם את הריסות חייה. ואולי להפך, האיש בא כדי להחריב אותם אף יותר?
הייתכן כי הפרי חסר השם שהניף מול עיניה, שלדבריו טעמו מתוק כדבש, בתוך-תוכו הנו מר כלענה? היא כבר יכלה לחוש בפיה את טעמה המר של הפרידה מאמה ומכל היקר לה, הפרי שאותו תאכל אם תלך עמו. ומי יודע מה הועיד לה המלך, והאם לא יתנכלו לה נשיו ובניו בבואה שמה או לאחר מותו הבלתי נמנע? הפיתוי והחרדה מהלא נודע נאבקו זה בזה בקרבה, והיא לא ידעה מי מהם יצא כמנצח.

חלק ראשון: יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה
הארמון הבנוי לתלפיות של דוד בן-ישי ניצב על הגבעה הרמה ביותר בירושלים, מוקף חומה עבה ומתנשא מעל לעיר כולה וסביבתה. הוא התנוסס מעל לבית הנשים שבתחומו ובתוך חומתו, והיה גבוה אף מהמצודה שבסמוך לו, שאנשי החיל המוצבים בה היו אמונים על שמירתו.
בקצה הארמון, בקומתו השנייה, העליונה, היה חדר משכבו של המלך, שחלונו נשקף אל חצר בית הנשים ואל העיר ירושלים וכל אשר סביב לה. החדר היה מרוהט בהדר. קירותיו עוטרו במרבדים מעשה רוקם. על החלון היה תלוי וילון בצבע השני, הלוא הוא צבע התשוקה והגשמתה, שבשנים עברו היה אותו וילון עֵד לזו וגם לזו לעתים קרובות. שכן דוד, המלך הנודע לתהילה ורב-המעללים, היה במשך שנים רבות גבר בשר ודם בעל תאווה עזה שנשים רבות היו יעד לה בזמנים שונים.
אך לא עוד. עתה היה המלך זקן בא בימים. מיטת השן רחבת המידות, מכוסה במצעים רכים, עדיין עמדה שם כנגד הקיר שמול החלון. אולם מיטה זו, שבעבר אירחה יותר נשים מכל אשר יכול איש בבית המלך לזכור, ועליה נזרעו צאצאיו הרבים של המלך ברחם אמותיהם, הכילה עתה רק את גופו הכחוש ואכול החולי של דוד עצמו.
על הקיר שלימין המיטה נשען ארון עץ אלון שגולף בידי חרש עץ אומן, ובו בגדיו וחפציו של המלך. וליד הקיר שלשמאלה של המיטה עמד ארון מגולף נוסף שבו נערמו צנצנות מלאות בשיקויים ובמשחות, שנועדו להעלאת ארוכה לפצעיו ולהקלת מכאוביו של המלך. ועל הרצפה היו פרושים שטיחים צבעוניים רכים, שבמשך שנים שקעו בהם רגליו היחפות של המלך. ואולם עכשיו, שתש כוחו, הוא כמעט לא דרך עליהם.
היה זה החודש השמיני שכולו סתיו, ורוח קרירה נשבה בחוץ. הקירות העבים, התריס והווילון שעל החלון עמדו חוצץ בפניה, והאש הבוערת באח העלתה את החום שבחדר עד כי היה כבד מנשוא. 
על אף זאת, רעד המלך מקור. ככל שמשרתיו כיסו אותו בשמיכות צמר ועור עזים, גופו לא התחמם. דומה שהחום לא יכול לחדור לתוכו פנימה ולהניס את הקור. וזה הוסיף להרעיד את עצמותיו, כאילו הוא מתריע על דעיכת החיים, על המוות הקר, ההולך וקרב ונהיה מוחשי יותר מיום ליום.
דוד גם היה חלש עד שבקושי הצליח להתרומם ממיטתו, וגרוע מכך – לא היה לו רצון לקום. ועל אף שהיה עייף עד מאוד, לא ערבה לו שנתו. 
המרפאים הנודעים ביותר בארץ הובהלו אליו, אך לא הצליחו להביא מרפא לחוליו.
היה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי חיי המלך לא יארכו עוד זמן רב, ובכל זאת הוא טרם הכריע מי מבניו ימלוך תחתיו. יועציו ופקידיו, שבידיהם הפקיד את ניהול ענייני הממלכה, חששו פן ימות לפני שיכריז על יורשו. או אז תפרוץ מלחמה בין בניו, שתגרור את הארץ כולה למלחמת אחים עקובה מדם. 
מקורביו היו אובדי עצות, כולם זולת יואב, בנה של צרויה, אחותו של המלך, שהיה שר צבאו. האיש רקח בראשו תוכנית שתאריך, כך קיווה, את חיי המלך, ובעת ובעונה אחת תבטיח את המלוכה לזה מבניו שהוא עצמו חפץ ביקרו.

למלך דוד היו בנים רבים. אבל רק אחד, אדוניהו בן-חגית, התנשא והודיע קבל עם: "אני אמלוך." והמלך פסח על שתי הסעיפים והתקשה לבחור בינו לבין בן אחר, צעיר ממנו בהרבה, שגם הוא נשא את עיניו למלוכה, שלמה בן-בת-שבע. ומקורבי דוד נחלקו בין המצדדים באדוניהו לבין הנוהים אחר שלמה. אך רק המלך יכול להמליך מלך חדש, ואלה וגם אלה, וכמוהם העם כולו, חיכו למוצא פיו.
באותו יום של טרם-חורף, בעת שהמלך נם את שנת הצהריים שלו, נועדו שניים ממקורביו בחדר המבוא הקטן אשר לחדר המשכב שלו. חדר זה היה חף מקישוטים, ולא היו בו רהיטים לבד מכמה כיסאות פשוטים, שעמדו בשתי שורות לאורך הקירות. הם משכו שניים מהם קדימה. וכך, בשבתם קרובים זה מול זה, יכלו להתייעץ ביניהם בקולות נמוכים, מבלי שהמלך יוכל להאזין לשיחתם.
השניים, הלוא הם יואב שר הצבא ואביתר הכוהן, ביקשו להמליך את אדוניהו שהיה בן בריתם, אך נאמנותם הייתה נתונה גם למלך והם חרדו לשלומו. "הבה נביא אליו את אחת מנשיו או מפילגשיו שתשכב במיטתו ותחמם אותו בגופה," הציע אביתר. הוא היה כהה עור וצנום, בעל קימור בגבו, שגרע מקומתו הגבוהה – ומחיבת המלך אליו.
"לוּ חפץ המלך באחת מהן בזרועותיו, היה מצווה להביא אותה אליו," השיב יואב בן-צרויה, שהיה בינוני בגובהו ובריא בשר, ואשר גופו השמן גם הוא לא עורר את חסדו של המלך.
"לא ייגרם כל נזק מכך שנציע לו פילגש. אם לא ירצה בה, לא יהסס לסרב," עמד אביתר על דעתו.
"ומה נעשה אז?" תהה יואב. 
אביתר הרים את ידיו לצדדים כאות לחוסר אונים, מה שהמריץ את יואב להכריז, "יש לי תוכנית נועזת בראשי." 
עיני הכוהן נקבעו בפניו של שר הצבא, אך זה לא מיהר לגלות לו את הרעיון שעלה במוחו.
כדרכם בעת שהותם בארמון המלך, לבשו שניהם בגדי שרד. אביתר היה עטוי בכותונת לבנה ובאבנט שתכלת וארגמן נשזרו בו זה בזה, ומצנפת שכולה תכלת כיסתה את השיער הקלוש שעל ראשו. יואב עטה מדי קצין רם מעלה בצבא שצבעם זהוב; והכובע בצבע נחושת שלראשו הסתיר מעין רואה את הקרחת אשר מתחתיו, שרק קווצות שיער מעטות ומלבינות נותרו בשוליה. הוא משך באחת מהן, ובמקום לגלות את תוכניתו לכוהן אמר, "במשך שנים, ככל שהלך המלך והזדקן, הנשים שלקח למיטתו היו צעירות יותר." 
"ומה הטובה הצומחת לנו מכך?" השתאה אביתר.
"האין זה ברור?" השיב יואב, "כעת בזקנתו, הוא ללא ספק משתוקק לנערה צעירה אף יותר מכל הקודמות."
"ובכן?" 
"ובכן, נביא לו נערה צעירה ותמימה ויפת מראה," אמר יואב בלחש. "היא תועיל לו יותר מכל מרפאיו אובדי העצות, ומנשיו הזקנות ופילגשיו המזדקנות גם יחד."
בעוד אביתר מהרהר במה ששמע, הוסיף יואב, "נערה כזאת תוכל להביא תועלת גם לנו."
"איך?" אביתר זקף את גבותיו.
 "אם יעלה הצורך, היא תוכל להיות לנו כלי ללחץ על דוד במאבק על המלוכה."
"חדל לחוד חידות," התקומם אביתר, אף כי בלחישה. 
"נפתה אותה לחבור למחנה שלנו, ואם נפש המלך תהיה קשורה בנפשה – כאשר בוודאי תהיה – היא תוכל לשכנע אותו לפעול לטובתנו."
"ואיך נבטיח את נאמנותה לנו?"
"חגית תרעיף עליה כל טוב, ואדוניהו בנה יבטיח לקחת אותה לו לאישה לאחר מות המלך. התקווה שתהיה אשת מלך תמריץ אותה לתמוך בו. ואין זה הכול," הוסיף יואב בחיוך מסתורי.
"מה עוד מסתתר מתחת לכובע הגדול שעל ראשך הקירח?"
"אם הנערה תמאן להיות לנו לעזר, נרחיק אותה מן המלך. ולא נשיב אותה אליו עד שיכריז על אדוניהו כעל יורשו. המלך הולך ונעשה נרפה לא רק בגופו כי אם גם ברוחו, ומרוב כמיהתו אליה, ייכנע לנו."
"ואם היא תדבק בו ולא תאבה לנטוש אותו?" 
"כי אז נרחיק אותה ממנו בכוח הזרוע."
אביתר היה אחוז ספקות. "מזימתך חסרת תוחלת..." פתח. אבל לפני שעלה בידו להשלים את דבריו, ניעור המלך מתנומתו.

שני מקורביו של המלך לא שתו לבם לכך שהדלת אל חדר המשכב של המלך הייתה פתוחה כדי סדק. וכאשר התעורר, שמע רחש קולות עולה מחדר המבוא.
הוא ציווה על ראש משרתיו, האיש שבו נתן אמון יותר מאשר בשאר משרתיו, לקרוא לשוהים שם. וכשנכנסו נזף בהם, בקול חלש אך בנימה תקיפה. "הפסיקו להתלחש. הקולות העמומים שלכם כמו חורצים חריצים במוחי. הגידו את אשר עם לבכם."
"דיברנו על כך שלאדוני המלך דרושה אישה במיטתו כדי שתחמם אותו," השיב הכוהן. "הבה נקרא לנשי המלך ולפילגשיו להתייצב לפניו בזו אחר זו, ואדוני יוכל לבחור באחת מהן."
לאחרונה התקרר הלהט של דוד לנשים, כאוויר של יום קיץ לוהט המצטנן עם בוא הערב. לכן נקעה נפשו מן ההצעה והוא הניף את ידו הרועדת מקור בבוז. "טעמן סר בעיניי. עצם המחשבה שאחת מהן תשכב במיטתי, ויהיה עליי להרגיש כנגדי את גופה הנובל, גורמת לי לרעוד אף יותר ממה שאני רועד זה כבר," אמר. "אין עוד דבר שניתן לעשות בעבורי," הוסיף. "עזבו אותי לנפשי."
יואב אזר עוז ואמר, "אם נשיו ופילגשיו אינן לרצונו, יש מוצא אחר. יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת." מן המיטה לא עלה קול מחאה, מה שדרבן את יואב להוסיף, "וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ."
המלך לא ענה, אבל ידע לדבר בעיניו כפי שאחרים מדברים בפיהם. מאז נעוריו היה דוד ידוע ביפי עיניו ובשלל הרגשות שנשקפו בהן. צבען היה כחול עמוק, כאילו קצרו את כחול הרקיע בעת שקיעת השמש. לעתים ריצדו בהן להבות של שמחה, ולעתים קדרו מזעם כמו השמים בעת סערה. וכששמע את דברי יואב, חזר פתאום הבוהק של ימי עלומיו וזהר בהן. 
האור החדש לא נעלם מעיני אביתר, אך לא גרם לו לאמץ את תוכניתו של יואב. לאחר ששניהם יצאו מעם המלך, והפעם סגרו את הדלת מאחוריהם היטב, אמר, "הגית רעיון מופלא. ואיה נמצא את אותה נערה בתולה שתחמם את המלך ותשבה את לבו?"
יואב התמהמהה מלהשיב ואביתר המשיך, "אם אתה חושב שאביא אליו את אחת מבנותיי הבתולות, זהו רעיון נפל שמוטב שייקבר עוד בטרם נולד."
יואב הכיר את שלוש בנותיו של אביתר, וחשב בלבו שאף אחת מהן אינה יפה מספיק כדי למצוא מסילות ללבו ולגופו של המלך. בנותיו הוא היו חינניות, אבל להן הועיד גורל טוב יותר. אולם הוא שמר את המחשבות האלו בלבו, ואמר, "נטיל על ראש המשרתים, נאמנו של המלך, לשלוח רצים שיבקשו נערות יפות בכל גבול ישראל."
"והיה אם אף אחת מהן לא תשביע את רצונו?"
"אני מכיר נערה בתולה יפהפייה המתאימה באופן מושלם לתכלית המיועדת."
"אם אתה מכיר אותה, איך קרה שעודנה בתולה?" התלוצץ אביתר.
"אמה מנעה אותה ממני," ענה יואב ברצינות רבה.
"ובכן, אני אטיל את המשימה שדובר בה על ראש המשרתים. ואתה, צא והבא את אותה נערה יפהפייה, שבדרך פלא עודה בתולה, ונקווה שלפחות אחת המשימות תצלח." 
"כך אעשה," אמר יואב, ולא שיער עד כמה יקשה עליו להביא אל המלך את הנערה שיופייה נשמר בזיכרונו.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה