יום שישי, 17 ביוני 2016

מיהו גאון אמיתי? הרהורים בעקבות סיפרה של אלנה פֶרַנְטֶה, החבֵרה הגאונה

ד״ר גלי דינור, מכללת לוינסקי
הוצאת הקיבוץ המאוחד

על: אלנה פֶרַנְטֶה, החבֵרה הגאונה [הרומנים הנפוליטניים: ראשון], מאיטלקית: אלון אלטרס,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/ סדרת הספריה החדשה, בני ברק 2015, 342 עמודים

הסיפור לפנינו הוא סיפור על הגדרת האני באמצעות האחר. ליתר דיוק, הגדרה הדדית של  חבֵרה את רעותה בתהליך התבגרותן. אף שתיאור שמחותיהן, כעסן, עצבותן ומחשבותיהן  מסתרגות במעין השתקפות קלידוסקופית האחת בשניה, ניתן להבחין בדמותן השונה, המתבטאת בדרכה של כל אחת להיחלץ מסביבתה הפטריארכלית, החונקת, הנכשלת, הענייה ורווית אלימות בשכונה בנאפולי. שתי נערות - לילה  ואלנה (כן, כשמה של מחברת הרומן, שהוא שם בדוי) -  הן חברות בנפש. השתיים חיות במעין בועה, ועד נערותן לא יצאו משכונתן אף לא לים הנמצא בקרבת מקום, מעבר להר הווזוב. למרות זאת הן מצליחות לעוף מעל הלוקליות הסגורה שנכפתה עליהן, ובאמצעות למידת השפות: יוונית ,לטינית ואנגלית, הן מצליחות לקרוא את דויסטויבסקי, את טולסטי ואת אינאיס בשפת המקור. הקריאה פותחת בפניהן צוהר לעולם האחר, הסגור בפניהן. 

את לימוד השפות עשתה כל אחת בדרכה שלה. לילה, שהפסיקה את לימודיה בגיל צעיר ביותר, מלמדת את עצמה - תוך תשוקה עצומה להכיר ולדעת - באמצעות ספרים שהיא שואלת מהספרייה. אלנה, שהיא נערה מבריקה, לומדת באופן מסודר בבית-הספר ומגיעה לציון 10. הלמידה והתקדמות של שתי הנערות מתקיימות תוך תחרות בניהן: "היא (לילה) גילתה שאני (אלנה) לומדת אנגלית וברור שמיד השיגה לעצמה ספר דקדוק אנגלי״ (עמ' 159). "ביציאה מן הבית, עמוסת ספרים, הזדמן לי לעיתים לפגוש את לילה, שמיהרה לסנדלריה כדי לפתוח אותה, לטאטא את הרצפה, לשטוף אותה, לסדר לפני שיגיעו האב והאח. היא היתה בוחנת אותי במקצועות שהיו לי באותו יום ועל מה שלמדתי, ותבעה תשובות מדויקות. אם לא הייתי עונה תשובות כאלה, היתה מענה אותי בשאלות שהיו מעוררות בי חרדה שלא למדתי מספיק [….] אני מקריבה את השינה החמה של הבוקר כדי להרשים את בתו של הסנדלר ולאו דווקא את המורים בבית הספר של האדונים" (עמ' 156 ).דומה שכאן עולה במלוא עוצמתה השאלה, מה מוצלח יותר, מה נכון יותר: הלימוד העצמי מתוך עניין ותשוקה או הלימוד בבית-הספר? "היא קראה את כולם בימים מועטים, בעוד אני, בבית-הספר הייתי רק במחציתו של ספר שני" (עמ' 160). מי לימד את אלנה  טוב יותר: מוריה בבית-הספר או הסבריה האינטואיטיביים של לילה? "תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית, ואז חפשי בו את הפועל. לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא, וברגע שיהיה לך הנושא, חפשי את המשלימים, את המושא המשלים, אם הפועל הוא פועל יוצא, ואם לא, אז משלימים אחרים. נסי לעשות כך”. "ניסיתי, לפתע התרגום נראה קל” (עמ' 108). 
לילה היא נערה שהעזה למרוד בחברה שבה הנערה היא אמצעי לשדרוג מעמדה הכלכלי והחברתי של משפחתה, וזו אמנם ניסתה לכפות  עליה להינשא לעשיר השכונה שאותו תיעבה. מרדנותה, או שמא גם  מזלה הטוב, שהפגיש אותה עם נער עשיר אחר מהשכונה שבקש את ידה, הם שחילצו אותה מהורות חונקת ומאחיה. ולצידה חייתה, הלנה המבריקה, המגיעה לציונים גבוהים, ושבליבה פנימה מאמינה שציונים אלה הושגו בזכות ניסיונה לחקות את חברתה ולהתחרות עמה. היא ראתה בציוניה הישג, ולו גם אחד, על לילה החכמה והמרדנית, שהאפילה עליה הן בשל יופיה והן בשל הליכותיה.
קריאת הסיפור כמעט עד לסופו מובילה את הקוראים להנחה הברורה, שהחברה הגאונה היא לילה. הרי לילה כבר בילדותה לימדה עצמה קרוא וכתוב, בנערותה לימדה עצמה שפות, עזרה לאלנה לשכתב את מאמרה הקצר לעיתון ושבגיל שתים עשרה עיצבה נעלים שלא נראו כמותן, ובכך קראה תיגר על מיקומה. הנחה זו מתגבשת גם לאור נקודת התצפית הדומיננטית של הרומן, שכן המספר היא אלנה והיא המגוללת את סיפורן המשותף. אך דבריה של לילה לאלנה :"את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים" (עמ' 322), מערערים אצל הקוראים את ההנחה הזאת והם תוהים: מי היא באמת החברה הגאונה, לילה או אלנה?  שאלה, המעצימה ביתר שאת את התהייה שעמדנו עליה קודם: האם גאון הוא הלומד ושוקד על לימודיו בבית הספר ומגיע להישגים או שמא, גאון הוא מי שמצליח ללמוד לבד, להתנהל בקרב חברה אלימה וקשה, בקרב משפחה השולחת אותה לעבוד בגיל צעיר, ומנסה לכפות עליה נשואין?
הצלחתו של הרומן טמונה בהיעדר המענה על השאלות. המספרת מעצימה את חברתה, ובה בעת, מועצמת על ידה, ושתיהן מהווה אנטיתזה לסביבתן, גם אם בחירותיהן והצלחתן נובעות ממניעים שונים או מפעולות שונות.
אחת התובנות המרגשות בסיפור, שיש בה לדעתי, כדי לבטא את גאונותן של הנערות כל אחת בדרכה, היא האמירה של לילה לאלנה באחת משיחותיהן היומיומיות: "בלי אהבה לא רק האנשים עקרים, אלא גם חיי הערים" (עמ' 160). תובנה  שעליה חזרה אלנה מאוחר יותר בחיבורה שזכה לשבחים ממוריה: "אם מגלים את האהבה מהעיר, משנה העיר את טבעה הטוב לטבע מרושע… איטליה תחת הפשיזם, גרמניה תחת הנאציזם" (עמ׳ 190). עולה מכאן כי האחת משלימה ומפרה את רעותה.וכן, כי אמירה רגשית מסוגלת להיתרגם לאמירה פוליטית נוקבת. לילה מציגה האמירה שנונה ואלנה משתמשת באמירה באופן אקדמי, ומיישמת אותה למצב הפוליטי בזמן נערותן.
בסיפור זה, שבו מסתרגים חיי שתי הנערות, והוא מסתיים ביום חתונתה של לילה בגיל  שש-עשרה, נפתח בתיאור אירוע משברי בהיותן בנות 66, כשבנה של לילה מדווח לאלנה על היעלמותה הפתאומית של אמו. נקודת מוצא זו גורמת לקורא להניח כי לפנינו אירוע מסתורי, מעורר דאגה וכל מעיינינו כקוראים לדעת מי העלימהּ ומדוע.
סוגיית ההיעלמות היא סוגיה מוכרת אצל פרנטה, סופרת המשתמשת בשם-עט שמעלים את זהותה האמיתית. נושא ההיעלמות מלווה כלל יצירותיה, בין אם מדובר בהיעלמותו המפתיעה של הבעל ברומן ימי הנטישה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2007), ובין אם מדובר בהיעלמותה של האם ברומן אהבה מטרידה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2009).
אך מיד מתברר, כי זו העלמות יזומה של לילה, שאפילו גזרה את דמותה מתוך תצלומים שבהם הופיעה עם בנה, ובחרה לא להותיר שריד לקיומה בעולם שבה חיה עד כה. אמירה ברורה של מי שהחליטה למחוק באופן סופי את 66 שנות חייה ולהתחיל מחדש. אמירה, המותירה את הקורא עם השאלה מדוע? שאלה הגוררת לקריאת הסיפור, שמגוללת אותו בפנינו אלנה החברה, שהפכה ברבות הימים לסופרת.  יורשה לי  לומר, לסופרת גאונה, שמא היא אלנה פרנטה?!
שורה אחר שורה, תמונה אחר תמונה, בכתיבת ראליסטית לצד הגיגים ותובנות, מגוללת לפנינו אלנה פרנטה את התבגרותן של שתי הנערות בשכונה קשה מסוגרת ואלימה.
לא אסיים דברים אלה בלי להתייחס לצילום שעל עטיפתו של הספר, בגירסתו המתורגמת לעברית, שהוא הדבר הראשון שקוראי העברית נפגשים עמו. 
עטיפת הספר: במקור ובתרגומים
זה צילום, שקודם הקריאה רומז על ההתרחשויות בעלילה, ולאחר סיומהּ יש בו כדי להשלים אותן. הצילום מציג פרופיל ימני של נערה יפיפה השרויה באפילה. בבואת צדודיתהּ השמאלית משתקפת באור המועט שבו היא מצויה. בהביטה לצד, נדמה, שמבטה מפוקח וממוקד בדבר מה שהיא מנסה להבינו. אבל גם מעורר רושם כאילו היא מתחבאת מפני משהו ומנסה לבדוק, אם היא מצליחה להסתתר מפני מי שמנסה ללכדהּ. משחקי האור והחושך הנופלים על פניה יוצרים פסים, המציגים מעין תשקיף של פנים  הלכודות מאחורי סורגים. ממי היא בורחת? מדוע? האם היא מפוחדת? האם היא פשוט עוזבת? יתכן שעל שאלות אלה ניתן לקבל תשובות חלקיות בסיפור שלפנינו. הקוראים דרוכים על כן לקרוא את החלק השני של סדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פֶרַנְטֶה, שתורגם בימים אלה לעברית (הסיפור של שם-המשפחה החדש), שאולי יוכל להעניק יותר תשובות. 

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016





תגובה 1:

  1. תודה לד״ר גלי דינור על הרהוריה המפכחים , תוך קריאת דבריה עולה על הדעת
    המשפט ׳ הזהרו בבני עניים כי מהם תצא חוכמה׳
    איתן מדיני

    השבמחק