יום שישי, 2 בספטמבר 2016

גזירת הטוב והישר: וינייטה לפרשת ראה (דברים י"א,כ"ו-י"ב,ל"א)

יצחק מאיר, הוגה דעות ואיש חינוך

מופלאים דברים שאומר משה  ערב מותו בצוואת הפרידה שלו מעמו ההולך אל הארץ אליה הוליך אותו ארבעים שנה במדבר, ושמה לא יבוא. הוא רואה לפניו כל אחד ואחד בתוך ההמון המצטופף לשמוע קול רבו  ואל היחיד והיחידה ידבר, ובה בעת הוא אינו רואה אלא את הרבים ואך אליהם הוא נושא דבריו. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם" הוא אומר, רְאֵה כפונה ליחיד, לִפְנֵיכֶם, כמדבר עם רבים, בהדי הדדי,  באותה צוואה. "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם"  פסוק שכולו רבים, ומיד אחריו " וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" פסוק שכולו יחיד, וכמובן ,פסוק "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ  כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" שפותח ברבים וננעל ביחיד לומר לך כי עם הוא יחיד ועוד יחיד ועוד יחיד, ובה בעת יחיד ויחיד ועוד יחיד הוא העם האחד.
לא כהתה עינו של הרועה הגדול, הוא רואה את האומה כמות שהיא במציאותה, כל יחיד בה עולם ומלואו - וכל היחידים יחדיו עולם ומלואו, עולמות הרבה, העושים עולם אחד. רזי רזים. עם זאת, כשהוא מגיע לתכלית הכל, לסיבת הסיבות למתן תורה ולשמירתה, הוא בורר את היחיד כנושא באחריות לקיום הכלל, ולשונו לשון פניה ליחיד  התובעת את העיקר, " שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". זאת תכלית התורה כולה, הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הם טעם כל המצוות כולן ויחיד ממונה עליה ועליהן, כל אחד בישראל הוא כל ישראל כולו. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" היא תמצית שהייתה לקוד הזיהוי והזהות היהודים, "שְׁמַע"-יחיד, " יִשְׂרָאֵל " רבים, "שְׁמַע"  כל אחד ואחת בנו, "יִשְׂרָאֵל" צוותת האומה.
ליחיד-הרבים לרבים - היחיד הזה, מצווה משה צוואת פרידה שכמעט אינה מושגת. הארץ אינה ריקה. שלושים ואחד מלכים (יהושע יב,כד) הנשענים כולם על כידון ורומח חולקים בה שלטון תקיף ומגנים בה כל אחד בהם על גבולו ומתוך כך מוגנת כנען כולה מפני כל 'פולש' שלושים ואחת פעמים כאחת. אי אפשר שהפחד לא יהלך חששות קיומיים בלב עם הבאים לנחול את הארץ החמושה והמוגנת הזאת שעד תמול שלשום לא היה אלא קיבוץ של עבדים. משה מרגיע, "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה  מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם  פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים ל"א,כ"ג-כ"ה). האמונה מעצימה את הביטחון ביתרון הרוח על החיל ועל הכוח. העם נכון למלחמה. ואולם אז אומר משה במשא הצוואה דברים מפתיעים מתמיהים בעליל. "כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם.  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי . לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ  כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם. (שם י"ב,כ"ט-ל"א). בשמיעה ראשונה אז, ובקריאה ראשונה היום, אי אפשר להבין צוואת משה אלא כאומרת, כי אשר למלחמה, ה' יילחם את מלחמות ישראל ואויביו יובסו, יותר מזה ייכרתו, הארץ תהיה ריקה מהם, וישראל לבדו ישב בה בטח, אבל אז יהיה עליו, על המנצח, להישמר שמא הגוי  המוכה, שאיננו, יכבוש את כובשיו, "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ" ! רש"י על פי שורש תיבת תִּנָּקֵשׁ מפרש "תישמר פן תיטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם",  כלומר הם לא יהיו, אבדו, אינם, אבל אתה המנצח תעגוב על מורשתם, תיתפס לאמונותיהם, תילכד ברשתה של התרבות שאינה מתקיימת עוד אלא בזיכרונותיכם, ואז חלילה, מרוקנים מאמונה בה' אלוהיכם, יקומו עליכם אויבים וישמידו אתכם כשם שהשמדתם את עובדי הגילולים שהורשתם.
 אזהרה זאת צריכה בירור. מה הוא שמביא עם כובש לומר לליבו "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי", כשהוא יודע ידיעה קוגניטיבית איתנה כי בעוון מה שמשה מגדיר כ"כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם", השמיד אותם האלוהים? התיבה 'תועבה' משמעה על פי תרגום אונקלוס 'מעשה הרחוק מחוג המגע המותר עם האלוהים', "ארי כל דמרחק קדם ה' דסני", לא מעשה המעורר תיעוב  בקרב בני האדם, אלא בקרב ה' עצמו. אין להעלות על הדעת כי ה' יתייחס לתועבה על פי עושיה. הוא שונא אותה באשר היא. הוא יתרחק ממנה על ידי ביעורה, אם קרובים אליו המחללים אם רחוקים הם, ואם דין עובד האלילים העושה מעשה תועבה הוא הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ, דין עובד ה' העושה תועבה הוא השמדך מפניי. הגזירה תלויה ב תּוֹעֲבַת ה'. לא בגויים קצה נפשו של ה' אלא במעשיהם. ועל כן, "... וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ- וָאָקֻץ בָּם " (ויקרא כ',כ"ג), ועל כן באורח בלתי נמנע אם תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי- גם אחרי הישמדם - אקוץ בכם
איך תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם?  יש נוטים לפרש כי גוי מובס משאיר מאחוריו את תרבותו, את ספרותו, את אמנויותיו, את התיאטראות, את האלהת האסתטיקה לשמה, את סולם ערכיו המוסריים והמנצח שאינו חושש עוד לנוכחות אויביו מתבשם במורשתם ומאמץ אותה ואינו חש כי היא כובשת את ליבו וסופה כופה עצמה על מעשיו . רבי אהרון לוי הברצלוני, כותב ב'ספר החינוך' המבאר טעם הלאו "שלא ללכת בחוקות הגוי", כותב בין השאר "...ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם. והוא הדין לכל שאר הגוים, מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה. וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם וכמו שאמרו בספרא יג ח ' ובחקתיהם לא תלכו- שלא תלכו בנמוסות שלהם, כגון טאטראות וקרקסאות והאסטריאות, וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ...רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש בהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית". עם מעוול וחוטא הוכה והובס וגורש, אבל חוקותיו שרדו מאחור, אפילו אלפי שנים אחר שאבד בבליל עמי העולם, וחוקות אלה מהלכות קסם על המנצחים שאינם משגיחים עוד כי היו ונותרו תועבת  ה', ועל זאת אומר משה "השָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ", הם כבר אינם אבל כמאמר בעל ספר החינוך  "... שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן, הואיל והם יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין והוא מין ממיני כלי זין הפרשים". וניכרים הדברים באימוץ חוקות הגוי במנהגי אבלות פומביים, בעצרות ניצחון, באופני הראווה המותרת לרשות ולשלטון, בכיוצא באלה נימוסים הנראים תמימים אבל על פי פרשני משא הצוואה של משה סופם חודרים מתחת לאפידרמה ומשנים רב יתר מאשר את העור החיצוני. 

אך דומה כי פרשנות זאת סובלת משניים. היא סובלת מהיותה דוחה את ההפריה ההדדית הברוכה בין התרבויות. בהקדמה לפירושו על המשניות הידועה ברבים כ'שמונה פרקים', כותב הרמב"ם ,"...ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים... הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים ומדברי הפילוסופים גם כן, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". הרמב"ם, כגדולי ישראל לפניו ואחריו,  מטמיע אפוא במשנתו מחוכמת הגויים ששרדה את היעלמותם הפיזית ממעגלות העמים הידועים, על פי מה שאמרו במדרש איכה, " אם יאמר לך אדם,יש חכמה בגוים – תאמן" . בספרו 'מורה הנבוכים', רואה עצמו הרמב"ם מתלמידי אריסטו בן העם היווני שנעלם, יען כי "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה" (מורה הנבוכים חלק ב פרק טו). דחיית ההפריה ההדדית היא החולשה האחת של הפרשנות האמורה למעלה. 
השנייה היא  שהיא רדיקלית פי כמה ממה שהדעה המאוזנת סובלת. אם כי כל מה שמוגדר כ'חוקות הגוי' מוביל להכשלת ישראל במעשה שהוא "תּוֹעֲבַת ה'", אפילו מלבושים, אפילו נימוסים, אפילו לשון ודקדוקה, אמנות הדולה את היופי מבארותיה הכמוסים - או אז התועבות שאין עליהן עוררין כגון "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב,ל"א) משולה בחומרתה לחומרת המרת מלבושי יהודים במלבושי אומות העולם הנוהגים בכל דור, וזאת בנליזציה של "תּוֹעֲבַת ה'" ממרידה. זאת החולשה השנייה.
אציע אפוא ראייה קריאה אחרים. יסוד היסודות של האמונה בתורה ובקיום מצוותיה הוא שתכליתם הוא " שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". זאת נוסחת הקיום של הפרט החובר לחברה העושה עם. המרת הטוב והישר במועיל או במהנה או במתגמל, שאינו לא הַטּוֹב ולא  הַיָּשָׁר, מביאה לקריסת העם. עמי כנען, אומר משה במשא צוואת הפרידה שלו ייכרתו מפני שהמירו את הטוב ואת הישר במעשים שהם תּוֹעֲבַת ה'. זה התחיל באמונה בכוכבים ובמזלות. זה נגמר ב"בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". אין חולק. גם בני ישראל, לפני שהורישו את עמי כנען מאדמתם וגם אחרי השמדם של אלה ידעו, הסכימו. אבל אחרי הניצחון, אחרי ההיתערות, חרד משה חרדה גדולה כי יניחו שהתהליכים שהביאו את עמי כנען לשריפת בניהם באש לא יביאו אותם עד לרמות התועבה הזאת.
 משה חשש כי יוהרת המנצחים, שלוות המצליחנים, יסתירו מעיניהם את היכולת לזהות בעוד מועד את הגבולות עד לתועבת ה' וממנה. הוא ידע בהם שהם מתעבים ויתעבו תמיד כמו ה' עצמו את שריפת האדם כביטוי לנאמנות פגנית אולטימטיבית, אך היו ויהיו בטוחים בעצמם כי אין תהליך - מסוכן כל כמה שהוא נראה - היכול להביא אותם עד לתועבה הזאת. בעובדה שהעמים הושמדו מפני שעשו מעשי תועבה ראו הוכחה לרקב המוסרי המובנה בגויים, ואילו הם, נקיים מרבב, אינם ממין האדם שיכול לרדת עד כדי שריפת ילדים. 
משה הנפרד מעל עמו אינו מאשים אותם חלילה בעוון האולטימטיבי. אבל הוא מזהיר אותם כי "אשרי אדם המפחד תמיד", תמיד, הווה אומר גם בשעת רצון גדולה, גם בעתות הצלחה מסחררת, גם בשלום מניב ברכה אחר מלחמה טורפת שלווה. אשרי אדם המפחד ממה שיוהרה מרדימה בו ברגישות מוסרית, בביטחון שווא בחוסנו עד כדי התפשרויות עם מידות המשמשות מלט לטוב ולישר. 
כל פרט בישראל צריך להיות על המשמר תמיד. הוא הערב לכלל. אחרי השמדו של האויב הרגישות יורדת. המחיר יכול להיות כבד מנשוא. ה' לא יניח לעמו להידרדר לתהומות אליהן הידרדרו עמים שלא צוו לא על הישר ולא על הטוב. ה'  יגלה את עמו לפני שיתקרב אפילו לסף התהום הזאת. מן הנחמה הזאת, מזהיר משה במשא הצוואה שלו את עמו.... הוא נפרד מעליהם ב למדם למד היטב כי "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", אינו הבטחה, אלא גזירה.


ערב שבת ראה התשע"ו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה