יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

יעל הקיינית: הוא פסע לעברי וכוונתו ברורה. נאלמתי! איך אינצל?

שולה ברנע, משוררת ולשונאית 


תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי (שופטים ה, כד)



זכור לי, כי באותו היום היה חם מהרגיל. החזרתי את הטליות מהמרעה, הכבשים כבר שבו קודם לכן. הן פעו במכלאה בספוק שלאחר האוכל. זו הייתה שנה גשומה ופורייה - עשב רב וגבוה צמח באותה עת . רוח עזה נשבה והעיפה את החול באוויר, ריח גשם מתקתק וריח עשב עלו באפי. נתמלאתי תחושת חופש ועצמאות. נעלתי את המכלאה והלכתי לפוש סמוך לדופן האוהל שלנו בצד הצל. בשעות שבין הערביים אהבתי ליצור חליל מקנה סוף ולחלל מנגינות ככל העולה במוחי. אחיי התרוצצו בחצר המשק, אמא כיבסה כביום חמישי בשבוע, אבא יצא למסעותיו על סוסו השכם בבקר, ובדרך כלל היה שב כעבור ימים רבים ואף חודשים.
מאז היותי ילדה, ידעתי , מה הוא נוהג לעשות במסעותיו. הוא היה אורב לשיירות סוחרים מאזור כנען ומערי פלשת, תוקף אותם בנשקו, בוזז, מה שנראה לו ושב האוהלה עליז וטוב לבב. האם הוא פגע בנפש- לא ידעתי ולא ספרו לי- על כל פנים התענגתי על האביזרים המשעשעים, שהיה מביא לי: אצעדות מכסף, צמידי זהב מסולסלים ועליהם דמויות של נחשים, עקרבים ותנינים קטנים. התקשטתי בהם, והרגשתי ייחודית בהשוואה לבנות השבט השכן. כמו-כן , היה מביא לאמא עופות שמנים למאכל עבורנו, כמו שליו וחוגלות וכן הביא עורות צבאים ואריות-כל מה שהשיג בשללו אצל הסוחרים. אבי הצטייר בעיניי כאיש חזק! היו לו עיניים שחורות, בורקות ונחושות, לצד עינו השמאלית הייתה חרותה צלקת אנכית, זכר לקרבות שעברו עליו, כשהיה זעף, זו הייתה נמתחת באופן מפחיד- דבר שנתן ממד נוסף לכעסו. קבלתי את אבי כבן חיל, ידעתי, שדם סב סבו קין זורם בעורקיו. מגיל צעיר נחשפתי למלחמות, שהתנהלו בקרבתנו, וכבת שבט הקיני לא חששתי מדבר. בחודשים האחרונים נודע לנו מהכרוז בשבט, כי ניטשים קרבות איתנים בין שבטי ישראל לבין יבין מלך חצור בהנהגת סיסרא, שר צבאו. המטרה של כל צד בניצים הייתה תפיסת שטחי מראה של היריב. קרבות עזים במיוחד התחוללו בעמק יזרעאל. לאחר ארוחת הצהריים והמנוחה אחריה, אמא ואחיי פנו לעבר חלקת העשב הגבוה ללקט קטניות ופירות אכילים וכן עשבי מרפא כדי להיערך לעת שובו של אבא ,למקרה שייפצע במסעו. ריח זיעה מצחין בלוויית קללות עסיסיות, העירו אותי משנתי העמוקה. "איפה כאן בעלי הבית? מה, אי אפשר לקבל פה קצת אוכל לחייל עייף ורעב?" בעודי משתרכת מבין שמיכות הצמר, קלטתי כי בפתח האוהל ניצב קצין חגור בבגדי קרב, מיוזע, מתנשף וזועף!. "היי" שאג בפליאה, "יש פה מנה יפה להתכבד בה, משהו שלא חלמתי עליו !" הרגשתי, כיצד הדם אוזל מפניי, חשתי, מותקפת ללא הכנה מפני אויב אכזר. חונכתי, שבשביל החיילים, באשר הם, אישה זו אישה, ויש להפרותה כבהמה ולא משנה, מהו גילה, או מראה, צריך להפיץ את זרעם, כדי שיקומו צאצאיו תחתיהם במקום הנכבש. הוא פסע לעברי וכוונתו ברורה. נאלמתי! "איך אינצל? " רעדתי בבעתה. שלפתי את יתד האוהל, שלידי, הסתרתיו בין קפלי גלימתי, ובמקום מים, שבקש תוך צחוק חייתי "הבי לי מים, נערה" השקיתיו בספל חלב של כבשתי האהובה. הוא צנח רדום למרגלותיי בטרם ביצע בי זממו. היתד ננעץ בקלות ברקתו הימנית. אות גבורה הוענק לי על ידי ברק בן אבינועם מבני ישראל. הם שכחו, את העובדה, כי אני צאצאית לבית קין - הן הנטייה לרצוח טבועה בדמי מקדמת דנא. 

תגובה 1: